// 21.11.2014 20:59 (Jerusalem)       הפוך לעמוד הבית add    

    צור קשר
חיפוש באתר

  עמוד הבית     תולדות ומסורת  


מסורת, מנהגים ואורח חיים


רחל ארבל, לילי מגל

אורחות החיים, המנהגים והמסורות, שהיו נהוגים בקרב יהודי גרוזיה מאות בשנים, הולכים ונעלמים. בזה אחר זה הם נשכחים, נדחקים לפינה או מוחלפים באחרים. אורחות החיים משתנים עם השתנות המערכות הכלכליות והחברתיות שבתוכן התקיימו, והמנהגים והמסורות ננטשים בעקבות נטישת הערכים והאמונות שמתוכם צמחו. כמו בהרבה קהילות יהודיות מזרחיות וספרדיות, תהליך השינוי בקרב יהודי גרוזיה היה הדרגתי ולא נלוו אליו מלחמות תרבות ומאבקי דורות שרווחו בקהילות מזרח אירופה. הוא החל בשלהי המאה ה-19, עם חדירת השפעות רוסיות-אירופיות לגרוזיה, והואץ בעקבות הכיבוש הסובייטי ב-1921 ונסיונו של השלטון הסובייטי לשנות את המבנה הכלכלי והחברתי ולצמצם את השפעות הדת והמסורת. חרף נסיונות אלה, לא מיהרו יהודי גרוזיה להיפרד ממסורת אבותיהם. אמנם רבים מהמנהגים הקשורים בדת "ירדו למחתרת" או הוצנעו, אך ייתכן שדווקא הדיכוי הגביר את הדבקות במסורת. השפעה רבה יותר על השינויים היתה להתפשטות המודרניזציה, לאינטגרציה החברתית עם הסביבה הלא-יהודית ולמעבר מהקהילות הקטנות אל הערים הגדולות, שגברו במהלך שנות השישים ואילך.
היהודים שהגיעו מגרוזיה לישראל בגל ההגירה הגדול של שנות השבעים, הביאו עמם רבים מן המנהגים ואורחות החיים המסורתיים. אלה שימשו להם אמצעי להבטחת הלכידות ולשמירת הזהות הייחודית של העדה, שזועזעה קשות מהלם ההגירה. אולם ההגירה העניקה למסורת ארכה זמנית בלבד. במפגש עם כור ההיתוך של החברה הישראלית ועם תרבותה נידונה מסורת העבר של העדה לנסיגה מתמדת.
כך, למשל, קיימו בשנות השבעים יוצאי גרוזיה בישראל רבים מן המנהגים המסורתיים של טקסי החתונה, גם אם קיצרו בהם והתאימו אותם לתנאי הארץ. בסוף שנות השמונים כבר נעלמו רוב המנהגים הללו ואת מקומם תפס מנהגי החתונה בנוסח אולם החתונות הישראלי המצוי. המאפיינים הייחודיים לעדה נותרו בעיקר בתחומים של הרגלי האכילה, המוסיקה והריקודים. בקרב בני העדה הממשיכים לקיים אורח חיים דתי, הולכת וגוברת השפעתה של תנועת חב"ד ומנהגיה, שמקורם במזרח אירופה, ואלה תופסים את מקומם של המנהגים היהודיים-גרוזיים הקדומים. תהליך דומה, אם כי מתון יותר, מתרחש גם בקרב היהודים החיים בגרוזיה עצמה. נראה כי לא יחלוף זמן רב, ובדומה למה שאירע לקהילות יהודיות רבות אחרות, לא ייוותרו מן העולם הססגוני והעשיר של מנהגים ואורחות חיים ייחודיים אלא ביטויים של נוסטלגיה ופולקלור ממוסחר. הניסיון לתאר את אורח החיים והמנהגים של יהודי גרוזיה כמוהו כניסיון לשחזר עולם, שרבים ממרכיביו נעלמו ונשכחו מלב. עד עתה לא נערך מחקר יסודי ומקיף בנושא זה, והמחקרים שבוצעו הם מעטים וחלקיים. המקיף שבהם הוא ספרה של רוזה תאוודידישווילי על האתנוגרפיה של יהודי כותאיסי, שפורסם ב-1940. מחקר זה, וכן מחקרו של י' פולנר על מנהגים הקשורים בהריון, לידה, וברית-מילה, משקפים מציאות, שבה עדיין היתה למנהגים המסורתיים אחיזה איתנה בהוויה היום-יומית. למרבה הצער, מרבית המחקרים בתחום האתנוגרפיה והפולקלור שנערכו על-ידי חוקרי המוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי ליהודי גרוזיה בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים, לא פורסמו. במחקריהם של מזור ועילם, המתארים מנהגי חתונה בקרב עולי גרוזיה בישראל בשנות השבעים, כבר משתקפים השינויים המהירים שחלו במנהגים אלה בעקבות העלייה.
ככל שמתמעט מספר העדים שיכולים להביא עדות מהימנה על מנהגי העבר,כן ייאלץ המחקר להסתמך על המקורות הכתובים, החזותיים והחומריים הקיימים, שאף הם מעטים ודלים. עד עתה לא ידוע על קיומה של ספרות מסוג שאלות ותשובות, פסקי הלכה או פנקסי קהילות, המהווה בדרך כלל מקור חשוב לחקר מנהגים. גם בספרי הנוסעים הלא-יהודים שביקרו בגרוזיה מוזכרים היהודים רק באקראי ובצמצום רב. המקור החשוב והמוקדם ביותר בנושא הנדון הוא ספרו של הנוסע היהודי יוסף טשארני, שסייר בקהילות היהודיות שלגרוזיה בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. תיאוריו הססגוניים והמפורטים מהווים עדות רבת ערך, וככל הנראה משקפים אורחות חיים ומנהגים שנשמרו במשך דורות רבים. את תיאוריו של טשארני משלימים במידה מפליאה ציוריו של שלום קובושווילי, הצייר האוטודידאקט, מהשנים 1940-1938. קובושווילי, שהיה שומר במוזיאון היהודי בטביליסי, תיעד בציוריו את אורח החיים והמנהגים היהודיים, בעיקר של יהודי אחאלציחה בראשית המאה. מקור חשוב אחר הוא אוסף התצלומים של משלחות החקר האתנוגרפי של המוזיאון היהודי בטביליסי, שנשלחו בשנות השלושים לתעד את הקהילות היהודיות ברחבי גרוזיה.
תרבותם החומרית של יהודי גרוזיה אף היא כמעט שלא נחקרה. האוסף האתנוגרפי הגדול של המוזיאון היהודי בטביליסי הועבר למקומות שונים לאחר סגירת המוזיאון, בראשית שנות החמישים. החפצים שהגיעו למוזיאונים ולמוסדות מחקר בטביליסי' נשמרו היטב, אך חסר מידע חיוני על מקורם, זמנם ואופן השימוש בהם. בישראל קיים מספר קטן של פריטים במוזיאונים ובאוספים פרטיים.
במהלך התחקיר שקדם להכנת הספר והתערוכה, עשינו מאמצים לאתר חפצים בקרב יוצאי גרוזיה בישראל, אך לצערנו היתה הצלחתנו מועטה. התהפוכות שעברו על הדורות האחרונים, העלייה לישראל והנטייה להוציא ישן מפני חדש, גרמו לכך שרק חפצים מעטים שרדו ונשמרו. עם זאת, מאות התצלומים שאספנו מתוך אלבומי משפחה ועשרות הראיונות שערכנו עם יוצאי גרוזיה בישראל מהווים תוספת חשובה למקורות שנמנו לעיל. יש לקוות כי הידוק הקשרים בין חוקרים בגרוזיה ובישראל יביא לחשיפת מקורות נוספים, שהיו גנוזים עד כה.


חיי היום-יום
לבוש

לבוש היהודים הגרוזים לא נבדל מזה של שכניהם, ועד תחילת המאה ה-20 לבשו גם היהודים את הלבוש הגרוזי המסורתי. לבושן של הנשים כלל כותונת ארוכת שרוולים מאריג כותנה או פשתן, ששימשה כבגד תחתון. מעליה לבשה האשה שמלה ארוכת שרוולים, פתוחה מלפנים במחשוף המגלה את הכותונת.
השמלה היתה הדוקה לחזה ולמותניים ושוליה עוטרו, בדרך כלל, בסרטים או ברקמת תחרה. שמלה לאירועים חגיגיים היתה עשויה מבדי ברוקאד, קטיפה או משי, לחגורה הוצמדו שני סרטי משי רחבים, רקומים בחוטי משי ומתכת בדגמי צמחים עשירים, שקישטו את חזית השמלה.
כיסוי הראש - "צ'יחטיקופי" - היה עשוי עטרת קטיפה תפורה על גבי קרטון ורקומה בחוטי מתכת או בחוטי משי צבעוניים ומקושטת בחרוזים, העטרה כיסתה את חלקו העליון של המצח ומעליה הונח צעיף עשוי תחרה לבנה, שכיסה את הכתפיים - "לצ'אכי"- וירד לפרקים עד אמצע הגב, השיער היה עשוי בתסרוקת הנקראת "לוקנבי", כששני "בקבוקים" משתלשלים משני צידי הראש. לעתים היו "בקבוקים" אלו עשויים משיער מלאכותי. ככל הנראה, נלבשו ה"ע'יחטיקופי" וסרטי הקישוט לשמלה בעיקר בהזדמנויות חגיגיות. בחיי היום-יום נהגו הנשים לכסות את ראשיהן במטפחת משי פרחונית - "באגדאדי".
לבושן של הנשים בדרום גרוזיה הצטיין בצבעוניות עזה וברקמה עשירה וניכרה בו השפעה תורכית. השמלה לא היתה הדוקה לחזה ולמותניים, ושולי השרוולים היו רחבים. כיסוי הראש היה צעיף ארוך, שכיסה את הכתפיים והגב.
לבוש הגברים כלל "צ'וחה" - מעיל-צמר שחור - לעתים אפור, לבן או אדום, שהגיע עד הברכיים. המעיל היה עמוד למותניים וחגור באבנט-עור מקושט באבזם כסף. לרוחב החזה התנוססו שתי חגורות של כיסי כדורים מעוטרות בסרטים. מתחת ל"צ'וחה" לבשו הגברים חולצה לבנה או שחורה גבוהת צווארון - "אחאלוחי", הנרכסת בשורת כפתורים זעירים. מכנסי-הצמר הרחבים - "שארוואלי" - בצבע שחור, נתחבו למגפי העור; כיסוי הראש היה ה"פאפאחי" - כובע גבוה עשוי פרוות קאראקול.
במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה חדירה הדרגתית של הלבוש האירופי, ונהוג היה לשלב פריטי לבוש מסורתיים עם פריטי לבוש אירופיים. כך בתצלומים מתחילת המאה, אפשר לראות נשים לבושות בגד אירופי, אך עוטות לראשיהן "צ'יחטיקופי".
מראשית המאה ה-20 נהגו, ככל הנראה, לייחד את הלבוש המסורתי בעיקר לאירועים חגיגיים והוא נלבש בעיקר על-ידי המבוגרים יותר. בשנות השלושים נעלם הלבוש המסורתי כמעט לחלוטין. בשנים 1960-1930 נהגו הגברים היהודים לחבוש "כודי" - כובע מצחייה גדל מידות.
נשים שהקפידו על שמירת המסורת, בעיקר המבוגרות שבהן, היו מכסות את ראשיהן ב"באגדאדי".


עיסוקים

יהודי גרוזיה עסקו במסחר, בחקלאות ובמלאכה, אך המסחר הזעיר היה עיסוקם העיקרי. רובם היו רוכלי סידקית, שסבבו בין הכפרים במשך כל ימות השבוע כשמרכולתם צרורה על שכמם או עמוסה בשקיים על גבי סוס. היו רוכלים שנהגו לעזוב את משפחותיהם לשישה חודשים ואף לשנה תמימה, ולעסוק במסחר בחבל אחר של הארץ, ורק בחגים היו חוזרים לבתיהם.
טשארני מזכיר את יהודי אבאסתומאני ואדיגיני, העושים "מסחר קטן בכפרים", את יהודי אצקורי המוכרים בכפרים "סחורות של אזיא, תרנגולות וביצים" ויהודים מתאמאראשני ה"רוכלים ומוכרים מיני בשמים ומיני בגדים שמביאים מטפליס . על פי עדותו של הנוסע האנגלי טפלר, היה המסחר בחבל סוואנתי שבצפון נתון כולו בידי יהודי לאילאשי. תושבי הכפרים קנו מן היהודים מלח, כלי חרס וכלי מתכת ושילמו תמורתם בבהמות ובעורות. הרווח ממסחר זה היה מועט, הדרכים היו מסוכנות ולא פעם היו הרוכלים נופלים קורבן לשודדים. בין הסוחרים היהודים רווחה עגה מיוחדת ששולבו בה מלים רבות בשפה העברית.
את סחורתם היו הרוכלים רוכשים אצל הסוחרים האמידים יותר, שהיו בעלי חנויות או דוכנים בשוק. הסוחרים הגדולים, בעיקר מקרב יהודי אחאלציחה, נהגו להביא סחורה מערי תורכיה, בסוף המאה ה-19 עם התרחבות המסחר עם אירופה ורוסיה בעקבות הנחת מסילות הברזל ופיתוח ערי הנמל שלחוף הים השחור, גדל גם מספרם של הסוחרים היהודים שעסקו בסחר חוץ, בעיקר בערים הגדולות - כותאיסי, טביליסי, באתומי ופותי.
אמנם פרנסתם של היהודים לא היתה על החקלאות, אך לא מעטים מהם היו בעלי צאן ובקר, גנים וכרמים, שתוצרתם שימשה לצריכה עצמית ולא פעם היוותה מקור פרנסה חשוב נוסף. בעלי המלאכה היהודים לא היו רבים, אך נואה כי במאה ה-19 היתה מלאכת האריגה נפוצה בקרבם. בתקופת השלטון הקומוניסטים, כשנפגע מאוד העיסוק במסחר, פנו יהודים רבים למלאכות זעירות כגון כובענות, סנדלרות, זגגות, סבלות, עגלונות, ייצור סבון וכו', ועסקו בעבודות שירותים כגון צחצוח נעליים, צילום ועוד. בחמישים השנים האחרונות רכשו רבים מיהודי גרוזיה השכלה גבוהה, בגרוזיה ובערים מרכזיות של ברית-המועצות. הם עוסקים בתחומים מגוונים, כגון רפואה, הוראה, הנדסה אזרחית, כימיה ועוד.


השכונה והבית

בגווזיה לא הוטלו מעולם הגבלות על מקומות מגוריהם של היהודים, אך הללו העדיפו להתרכז בשכונות משלהם, שבמרכזן עמד בית הכנסת.
במחצית השנייה של המאה ה-19 חיו רוב היהודים בבתים קטנים וצפופים, בתנאים של דלות קשה. על פי תיאורו של טשארני, הוא מצא בבואו לבריתי "עצב ויגון ותלאה רבה," ואילו בסאצ'חרה "הבתים שלהם כולם עניים, אחד ' ח בית שהוא אחד חדר." עם זאת, בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, כבר ניכר שיפור-מה ברמת החיים, והסוחרים הגדולים הקימו להם בתים גדולים ומהודרים.
בשנות העשרים, עם כינון המשטר הקומוניסטי בגרוזיה, איבדו רוב היהודים את מקורות פרנסתם ונשארו חסרי כול. רבים נאלצו לחפש את מזלם במקום אחר. היו שנדדו לערים שלחוף הים השחור ואחרים עברו לערים הגדולות - כותאיסי וטביליסי. הידרדרותם הכלכלית ניכרה בתנאי מגוריהם הקשים - מבני עץ ופח מאולתרים שהוקמו בצפיפות רבה וללא תנאי תברואה ראויים. מאז שנות השישים, הוטב מצב הדיור ורבים עקרו משכונת היהודים אל השיכונים רבי הקומות שהקימה הממשלה בפאתי העיר, או הקימו לעצמם בתי מידות מרווחים.
הבתים בשכונה היהודית נבנו בדרך כלל בצפיפות רבה. כשהתרחבו המשפחות, נהגו הבנים להוסיף אגפי מגורים לבית ההורים, עד שהחצר כולה הפכה מתחם מגורים למשפחה המורחבת. בעיירות ובכפרים היו בתים רבים מוקפים חצר גדורה ובה עצי פרי, גפנים וגינת ירק. בדרך כלל היו בחצר לול לתרנגולות ורפת ובה עז או פרה אחת או שתיים, ולעתים גם סוס. בחצר עמד גם תנור חרס עגול - "תונה" - לאפיית לחם ולהטמנת תבשילים לשבת. תנור אחד שימש לעתים כמה משפחות, במינגרליה, שבמערב גרוזיה, היו בחצר גם באר מים ואסם מעץ, בנוי על עמודים גבוהים - "סאסימינדה", ששימש לאחסון התירס. הבתים נבנו בדרך כלל מאבני נחל או מעץ, וצפיפותם גרמה לשריפות רבות.
בבתי העשירים היתה הקומה הראשונה בנויה מלבנים שרופות והקומה השנייה מעץ. מתחת לקומת המגורים או לידה היה גם מרתף ששימש מעין מחסן לחפצי בית. הגג המשופע היה עשוי לוחות עץ או מכוסה רעפים. בחזית הבית, ולעתים משלושה עבריו, היתה מרפסת מקורה מוקפת מעקה עץ (בבניינים של שתי קומות היתה המרפסת בקומה העליונה). בבתים רבים היו מעקה המרפסת, הכרכוב והעמודים מעוטרים פיתוחי עץ עשירים. לבתים הבנויים אבני נחל בדרום גרוזיה היו גגות שטוחים.
הבית הגרוזי המסורתי הכיל חדר אחד רחב ידיים - "דארבאזי" או "סאג'אלאבו" (ג'אלאבי - משפחה גדולה). בבתים של שתי קומות היה ה"דארבאזי" בקומת הקרקע. במערב גרוזיה נפוץ בית מסוג "אודה סאחלי" (בית קטן) ובו שניים או שלושה חדרים, זה בצד זה. רצפת ה"דארבאזי" היתה עשויה עפר מהודק וקירותיו בנויים מקורות עץ, ולעתים טויחו וסוידו לבן.
הרהיטים בחדר היו מעטים ונועדו לשמש את כל צורכי המשפחה הבסיסיים; לאורך הקירות עמדו "טאחטי" - ספות רחבות וארוכות, שעליהן יכלו לישון כמה אנשים. הספות היו מכוסות שטיחים צבעוניים ועליהן כריות מאורכות להסבה. את כלי המיטה היו מאחסנים ב"תאחצ'ה" - גומחות בתוך הקיר - שאותן נהגו לכסות בווילון או בדלת עץ. כלי הבית אוחסנו אף הם בשקעים ובגומחות שהותקנו בקירות. את כלי הנחושת והחרס היו מציגים על גבי מדפים ארוכים שהקיפו את הקירות סמוך לתקרה. בגדים וחפצים יקרי ערך נשמרו בארגז עץ גדול - "סקיוורי" או "זאנדוקי" ("סונדוקי").
במרכז החדר היה ה"שוואצצחלי" וצצחלי - אש; שווא - אמצע) - סיר נחושת גדול, תלוי על שלשלת עבה היורדת מן התקרה ותחתיו מבוערת אש. ה"שוואצצחלי" שימש לחימום החדר, לבישול ולהרתחת מים. לידו ניצבו שרפרפי עץ נמוכים, חלקם בעלי משענת מעוגלת. בתקרה, מעל ה"שוואצצחלי", היה פתח מפולש ששימש כארובה לעשן והיה לעתים המקור היחיד לחדירת אור ואוויר לבית''' את קירות הבית נהגו לקשט בשטיחים צבעוניים, ולעתים עוטרו הכרכובים והמשקופים בפיתוחי עץ. בבתי האמידים היה מרתף - "מאראני" - ששימש לאחסון היין והמזון. את היין שימרו בכדי חרס גדולים מאוד - "כוויורי " - שקועים באדמה. כדים קטנים יותר שימשו לשימור פירות וירקות מוחמצים. את הקמח אחסנו בארגז עץ גדול - "אמבארי".
לקראת סוף המאה ה-19 רבו ההשפעות האירופיות שבאו לביטוי בסגנון הבנייה, בכלי הבית וברהיטים, בעיקר בבתי הסוחרים הגדולים שהירבו לנסוע לתורכיה, לאודסה, למוסקבה ולמדינות אירופה. וכך מתאר טשארני את ביתו של הגביר אברהם מיכאלאשווילי מסוג'ונה, שעתה זה חזר מצרפת, מאנגליה ומתורכיה; בית חדש, "הרבה חשוב ומפואר חציו מרוהט ומקושט באופן אירופא וחציו באופן גרוזיא, הכל על צד היותר טוב."
עם הזמן נעלם ה"שוואצצחלי" ואת מקומו במרכז החדר תפס שולחן אוכל גדול. להסקה שימש אח בנוי בקיר או תנור מתכת, ולהרתחת המים שימש הסאמובר. לצורכי קישוט הבית נפוץ מאוד השימוש במפות ובמפיות מפשתן ומכותנה, מעוטרות ברקמה מחוררת ובתחרים.


המטבח

בזכות האקלים הנוח והאדמה הפורייה, היה המזון מצוי בשפע גם בתקופות קשות והתושבים השקיעו בהכנתו זמן ומשאבים רבים; המטבח הגרוזי מתאפיין במגוון עשיר של מאכלי בשר וירקות מתובלים באגוזים, בכוסברה ובשום, ולשולחן מוגשים תמיד יין או עראק, ירקות ופירות טריים. כל אלו מאפיינים גם כיום את מטבחם של יהודי גרוזיה, הנבדל מסביבתו בשמירה הקפדנית על חוקי הכשרות ובהכנת מאכלים המיוחדים לחגים היהודיים, ובעיקר לחג הפסח.
את הלחם אפו הנשים בתנור שבחצר הבית, פעם או פעמיים בשבוע. הלחם היה עשוי קמח חיטה ושמרים ונקרא "תוניפורי" (תונה-תנור; פורי-לחם). במערב נפוץ יותר ה"טצ'אדי" - לחם עשוי קמח תירס. גם את החמאה נהגו להכין בבית באמצעות מחבצה מעץ - "סאדגוברי". פעם בשנה הכינו את ה"צוא" שנקרא במערב "סאטצבלי" - רוטב עשוי שזיפים ירוקים, קטנים וחמוצים, מבושלים עם שום וכוסברה, שאותו שמרו במרתף בבקבוקי זכוכית. מאותם השזיפים הכינו גם את ה"באכמאזי" - משרה כהה וסמיכה, ששימשה בסיס למאכלים שונים. גם כיום, בכל בית יש תמיד שפע של פירות יבשים - "צ'ירבי" - ומיני ממתקים מעשה בית. האהוב שבהם הוא ה"צ'ורצ'חלה", העשוי מאגוזים קצוצים שנטבלו בעיסה של מיץ ענבים וקמח והושחלו על חוטים, ומראם כנרות ארגמניים. גאוותה של עקרת הבית היא על הריבות מסוגים שונים שהיא מצטיינת בהכנתן ושאותן נוהגים להגיש בעת ארוחה קלה. בקיץ, כשעונת הפירות בעיצומה, עקרת הבית רואה חובה לעצמה להכין פירות יבשים לחורף. היא פורסת תפוחים, שזיפים, אפרסקים, תאנים וכו' לחתיכות קטנות ומניחה כל פרי בנפרד על "חונצ'ה" ותבנית עטן. את ה"חונצ'ות" שמים לייבוש על הגג או המרפסת. נוסף על כך מייבשים גם ירקות כדי לספק למשפחה פירות ותבלינים בעונת החורף.
עם המאכלים הנפוצים ביותר נמנים ה"חאטאצ'פורי" - מאפה בצק ממולא בגבינה או בשעועית אדומה טחונה; ה"לוביו" - נזיד סמיך משעועית אדומה; ה"חינקאלי" - כיסונים מבושלים ממולאים בבשר; ה"סאציווי" - עוף עשוי ברוטב אגוזים; ה"גומי" - דייסת תירס סמיכה, וכן סלטים עשויים מירקות שונים, מעורבים באגוזים ובגרגירי רימונים ומתובלים בחומץ, שום וכוסברה. העוגות האופייניות הן ה"בורבושלה" - בצק בצורת ורדים מטוגן בשמן, וה"כישמישיאני" - שכבות בצק ממולאות באגוזים ובצימוקים.
גרוזיה משופעת בכרמים ומצטיינת ביינותיה המשובחים. מטעמי כשרות נהגו היהודים להכין את היין בבתיהם ומאחר שהיין שימש גם לקידוש, היתה מלאכת הכנתו מופקדת בידי הגברים. את היין הכינו בתום הבציר, בחודש ספטמבר, והאירוע לבש צורה של חגיגה משפחתית עליזה. את הענבים היו מביאים בסלי נצרים גדולים למרתף היין - "מאראני" - או לחצר, ודורכים אותם בגת עשויה גזע עץ חלול - "נאווי". את שאריות הענבים העבירו למסחטת עץ גדולה - "סאכאג'אווי". להכנת ה"עארקי" התסיסו את פסולת הענבים בסירים גדולים וזיקקו את הנוזל. בדרך דומה נהגו להפיק עראק גם מפירות אחרים. לעראק נהגו להוסיף תבלינים ריחניים: ורדים, נענע, דובדבנים וכו'.


מנהגו שולחן

היין הוא חלק בלתי נפרד מכל סעודה בגרוזיה. במרכזה של סעודה שנערכת לרגל אירוע מיוחד עומד, גם כיום, טקס הברכות המתלוות לשתיית היין - "סאדגגרדזלו". תמיד נמצאות הזדמנויות לערוך שולחן - "סופריס גאשלה". בחגים ובמועדים, בימי שמחה או אבל וכמובן - בעת אירוח. הכנסת אורחים היא ממידותיהם הבולטות של תושבי גרוזיה והם משקיעים בה את מירב המאמצים. לכבוד האורח עורכים תמיד סעודה ובכל בית שמורים מטעמים משובחים למקרה שיזדמן אושפיז.
למן תחילת הסעודה, עמוס השולחן מיני מאכלים שונים ובמהלך הארוחה מגישים עוד ועוד מנות ועורמים אותן זו על גבי זו. ברוב המקרים אין הסועדים מסוגלים לכלות אלא חלק קטן מן האוכל המוגש לשולחן. היין, שהוא בדרך כלל מעשה בית, מוגש בכדים ונמזג לקעריות חרס, לגביעים, או לקרנות - "קאנטצי", שהמסובים נוהגים להריקן בגמיעה אחת. הדמות המרכזית בסעודה הוא ה"תאמאדה" - ראש השולחן - המנהל את טקס הברכות. לעתים משמש בעל הבית כ"תאמאדה", אך במקרים רבים זהו אחד המסובים שנבחר לתפקיד על-ידי בעל הבית בזכות מעמדו ובעיקר בזכות כושרו הרטורי ושפתו העשירה. ה"תאמאדה" מרים כוס לברכה ונושא נאום נמלץ; בעקבותיו קמים שאר הקרואים, איש בתורו, לפי סדר הגיל והמעמד, ומברכים אף הם. בתום סבב הברכות הראשון פותח ה"תאמאדה" בברכה חדשה, וכך חוזר הטקס במשך שעות רבות. בין המברכים מתקיימת מעין תחרות סמויה על צחות הלשון, השנינה וההומור או הרוממות הפואטית של הברכה, והצלחתו של המשתה נמדדת הן בזמן הימשכו והן באיכות הברכות. כל סדרת ברכות מוקדשת לאחד מן המסובים או לנושא מיוחד. הברכות מתנהלות בדרך כלל בסדר קבוע; באירוע של שמחה מברכים את בעלי השמחה ובסעודת אבל מרימים כוס ראשונה לזכרו של הנפטר. אחר כך בא תור הברכות לאורחים, לבעלי הבית, לקרובי משפחה ולנכבדים שבין המסובים. כן נושאים ברכה לשלום העם והמדינה, לכבוד השלום, הידידות, האהבה וכו'. בקרב היהודים מוקדשת הברכה הראשונה ל"שכינה" ולארץ-ישראל, שעליה שורה השכינה.
בברכה זו, הנקראת "ברכה למען השכינה השבויה", באים לידי ביטוי הכיסופים לציון הנמצאת תחת שלטון זרים והכמיהה לגאולה. בסעודות מצווה נועד תפקיד נכבד לחכמים שנהגו לשאת דרשות שבהן שיבצו דברי אגדה ומוסר.
בעבר לא נטלו הנשים חלק בטקס הברכות ונהגו לשבת בקצה השולחן או ליד שולחן נפרד. השתיה בצוותא היתה ביטוי ל"אחוות גברים". והביאה לקירוב לבבות ולגילויי שמחה. בטוב ליבם ביין היו המסובים פוצחים בשירה, מזמרים פיוטים ויוצאים במחולות.


שעות הפנאי

יהודי גרוזיה, כמוהם כבני העם הגרוזי, הם אנשים חמים ופתוחים ואוהבים לבלות בחברה. נתן אליהשווילי מעיד כי "למרות השיעבוד ל'אדונים קשים', המלחמה על פת לחם והטלטול מכפר לכפר בכל ימי השבוע, למרות כל אלה, קיה היהודי רחוק מהעצבות. היהודי בגרוזיה היה ידוע כאיש עליז-רוח, מלא אהבה וששון החיים."
הנשים נהגו לעסוק בצוותא במלאכות שונות: הכנת כלי המיטה לנדוניה, מלאכת טלאים להכנת מטפחות צרור - "בוכצ'ות", רקמת תחרה, בירור חיטה :חג הפסח, הכנת נרות דונג ועוד. לשם כך היו מתאספות בקיץ בחצר ובחורף ליד האח המבוער, ומנעימות את זמנן בשיחות רכילות או בשירה. הגברים נהגו להצטייד במזון וביין ולצאת אל חיק הטבע, שם בילו את היום בצוותא במשחקים, בשירה ובעיקר בשתייה.
בערבי החורף הארוכים נהגה המשפחה כולה להתכנס ליד האח או ה"שוואצצחלי", לפצח זרעונים ולהאזין לסיפורים ולאגדות. רוכלים נודדים 'שד"רים היו תמיד אורחים רצויים ואת סיפוריהם היו שותים בצמא. נימי שבת ומועד, לאחר התפילה, היו נוהגים להתקבץ חבורות, בעיקר בני נוער, למשחקים שונים. המשחקים האהובים על הגברים היו כרוכים בפעילות גופנית וחייבו זריזות ואומץ לב: התגוששות, משחקי כדור ושהיה עשוי בדרך כלל מסמרטוטים) ומשחק ב"תופסת" על רגל אחת. משחק נפוץ היה "המעגל" - "טצרילאחטי": במרכזו של מעגל עומדת קבוצת גברים ולידם מוטלות חגורותיהם, העומדים מנסים לחטוף את החגורות בלי להיפגע, מי שמצליח לחטוף חגורה, רשאי להצליף בעומדים במרכז. בין הנשים היה מקובל משחק ה"פינג'ראובה": מציאת חפץ שהוסתר מתחת לאחת הכוסות המונחות הפוכות על גבי מגש.
מחול וזמר תפסו מקום מרכזי בכל אירוע של שמחה, אך גם בימי שבת ומועד, ואף בימי חול, נהגו צעירות וצעירים להתאסף ל"טאשפאנדורה"- נגינה ומחולות. כפי שמתאר זאת טשארני: "כאשר רק שמעו את הטון הראשון של המוזיקה, מיד ברגע אחד נתקבצו המון נשים ובתולות מכל הבתים השכנים להם."
הריקוך היהודי לא נבדל מן הריקוד הגרוזי. מקובלים ביותר היו ה"באגדאדורי" וה"לקורי" (שבשנים האחרונות מקפידים לכנותו כארתולי-גרוזי"), שהם ריקודי זוגות מעורבים, אך יש שהרוקדים הם שתי נשים או שני גברים ולעתים מצטרפים מחוללים נוספים. מחולות אלו מתאפיינים בכך שהרוקדים מחוללים זה מול זה בלווית תנועות ידיים זריזות ועדינות, בלי לגעת איש ברעהו.
בקרב הנשים, בעיקר באחאלציחה ובכארלי, היה מקובל גם ריקוד מעגל "סאיו", אשר טשארני מתארו בדייקנות רבה: "והנה מתקבצות המון בתולות ; ש טשארני מתארו בדייקנות רבה: "והנה מתקבצות המון בתולות ונשים צעירות בשנים והולכות במחול בעגול. המון בתולות ונשים אוחזות בידיהן זה את זה, בעגול מסביב ומתנועעות אחד צעד לאחור ושני צעדים לפנים. וכך מתנועעות עד שחוזרין חלילה בזמן המחול הזה אחדות מזמרות ניגונים ושירי עגבים של הגרוזיניים."
הנשים היו מלוות את מחולותיהן בהכאה על תוף ה"דאירה" (מעין תוף מרים גדול) ובנגינה ב"גארמוני" (או "בוזיקה") - מעין מפוחית יד. כלי נגינה אחרים ששימשו לליווי שירה ומחול היו ה"דולי"- תוף עור גדול, ה"סאלאמורי", ה"זורנה" וה"דודוקי"- כלי נשיפה מעץ, ה"פאנדורי" וה"צ'ונגורי"- כלי מיתר.


אמונות עממיות

עולמם של יהודי גרוזיה היה מאוכלס כוחות על-טבעיים רבים, שיכלו להשפיע לטוב ולרע על מהלך חייו של אדם, על בריאותו ועל הצלחתו. קשיי החיים, עוני, מחלות, שעבוד לאדונים עריצים ואימי מלחמה - יצרו תחושה של סכנה מתמדת והגבירו לאין ערוך את משקלם של "כוחות הרוע". היו אלה המלאכים הרעים - "צודי אנגילוזי" - רוחות, שדים מזיקים או מעשי כשפים שנעשו על-ידי אויבים ומבקשי רעה. כדי להתגונן מפניהם צריך היה לעמוד תמיד על המשמר, לסכל את מעשי הכשפים, לפייס את הרוחות והמזיקים ולבקש את הגנתם של "כוחות טובים". באמונה בכוחות הרעים ובאמצעים שננקטו נגדם, היו היהודים שותפים לשכניהם הגויים ומנהגי עכו"ם אלו דבקו והשתלבו עד אין הפרד באמונה ובאורח החיים היהודי.
קיום מצוות הדת ושמירה על מסורת האבות עמדו, כמובן, לזכותו של אדם במאבקו עם כוחות הרוע, וניתן למצוא מצוות רבות או מנהגים הקשורים בטקסי הדת, שהאמונה העממית הבטיחה למקיימיהם מחילת עוונות וכפרה "על חטאים של שנה תמימה." אמצעי חשוב נוסף היה הנוהג לנדור נדרים ולהקדיש לבית הכנסת תשמישי קדושה ומטפחות, השפעתם וכוחם של החכמים נבעו לא במעט מהתפקיד שמילאו בכתיבת קמיעות, באמירת לחשים ובהגדת עתידות, היו ביניהם גם כאלה שתושבי המקום הלא-יהודים היו משחרים לפתחם, ועיקר פרנסתם באה להם ממלאכתם זו.
השימוש בקמיעות היה נפוץ מאוד, נהגו לשאתם על הגוף מתחת לבגדים, להטמינם בעריסת התינוק, במיטת היולדת או,מתחתיה, ולתלותם על קירות הבית. הנשים נהגו לשמור בארגזיהן "שמירות" וקמיעות. חלק מהקמיעות הגיעו, ככל הנראה, מן הארצות השכנות ומארץ-ישראל. מקור חשוב לקמיעות הין השד"רים, שחלק נכבד מהכנסותיהם בא להם ממכירתם. בתקופת השלטון הקומוניסטי, כשהקמיעות היו נדירים, שימשו דפים מתוך ספרי קודש כקמיעות.
מעמד מיוחד היה לספרי הקודש שהעם ייחס להם כוחות נסתרים. כזה היה כתב- היד הקדום של התורה (מן המאה ה-10 או ה-1 1) שנשמר מאות שנים בידי יהודי הכפר לאילאשי. יהודי לאילאשי האמינו שהספר מגן עליהם וקשרו בו אגדות רבות. מפורסם ממנו היה ספר החומש של יהודי בריתי, אף על פי שלא היה קדום כמותו.זב האגדה מספרת שהספר נמצא על-ידי צמית יהודי כשהוא צף אפוף להבות על הנהר, אך אינו נרטב ואינו נשרף. זר מסתורי הורה לצמית למשות את הספר ולהביאו לנסיך אוואלישווילי, שבביתו נשמר הספר במשך דורות רבים.
מעשי כשפים - "קודיאנובה" - היו דרך מקובלת להזיק לאויבים וליריבים או להביא מזל. לצורך זה היו פונים לעזרתן של ה"ג'אדוכארי" או ה"קודיאני" - נשים ששלטו ברזי הכישוף ובאמצעים שנועדו לסכלם. הן ידעו להכין שיקויי אהבה ולעשות כשפים באמצעות לחשים וחפצים שייחסו להם כוח מאגי, כגון חוט מגולגל על מחט, סיכה, מנעול סגור, עשבים ואיברים של חיות. כוח מיוחד ייחסו לעצמים שהיו שייכים לאדם שנגדו נעשה הכישוף או שהיו במגע קרוב עמו, כגון גזרי ציפורן, שיער ופיסות בגד. את החפצים היתה ה"קודיאני" צוררת בצרור ומטמינה באדמה, ליד פרשת דרכים, או מחביאה מתחת למצעי האדם שכנגדו נעשה הכישוף.
האמונה בכוחם של מעשי כשפים ולחשים היתה קשורה במידה מסוימת לרפואה העממית. אולם בעוד מעשי הכשפים היו נעשים בחשאי, זכו הנשים הידעוניות - "אקימבאשי" (או "שמלוצאווי") - לכבוד רב. נשים אלו היו בקיאות בעשבי מרפא ובלחשים ונקראו אל מיטת החולה, לרפא כוויות או לאחות שברים.
בין הכוחות המזיקים שמור מקום בולט לרוחות של מחלות האדמת, אבעבועות הרוח והחצבת, שנודעו בכינוי - "באטונבי"("אדונים"). כאשר חלה מישהו באחת המחלות הללו, האמינו הבריות כי ה"באטונבי" באו לשכון בבית והכול היו חייבים לרצותם ולפייסם כדי שיאותו לעזוב את הבית ושוכניו. לפי האמונה העממית, ה"באטונבי" אוהבים במיוחד את הצבע האדום ולכן קישטו את החדר בבדים אדומים. מכיוון שה"באטונבי" גם אוהבים דברי מתיקה, היו מביאים להם ממתקים ומברכים: "באטונבי דאגישאקרדס", כלומר: מי יתן וה"באטונבי" שלך יהיו מתוקים כסוכר, ואז יסכימו לעזוב את הבית; אסור היה לעורר את חמתם של ה"באטונבי", ולכן כל הנכנס לבית ביקש את סליחתם ולא היה שואל לשלומו של החולה; השתדלו להחביא מפניהם את התרופות, ואסור היה להרים קול בבית או לריב. במשך כל ימי המחלה אסור היה לכבס, לשחוט תרנגולות או לצלות בשר, אסור היה גם להכניס הביתה דברי מאכל חמוצים או חריפים, כדי לשמח את ה"באטונבי", נהגו לנגן, לשיר ולרקוד לפניהם; היה זה במיוחד תפקידה של ה"מוטצונבולי",-אישה זקנה שידעה לנגן ב"צ'ונגורי". ה"מוטצונבולי" היתה באה בבוקר ומביאה עמה פרחים, מים וממתקים. היא היתה מנגנת לכבוד ה"באטונבי" ושרה באוזניהם באטונבי, נשלחתם על-ידי האלוה'ם - אדוני הוורדים ("ורדו בטונו")
בירת מאי ינץ הוורד, בחודש יוני תבשיל התבואה
באטונבי, אבקשכם, הקשיבו-נא היטב,
בבית אם הילך פורח הוורד - אדוני הוורדים
עומדת לה עריסה של זהב- אדוני הוורדים
ובה שוכב הנסיך- אדוני הוורדים
מזמרים לו "נומה, נומה" - אדוני הוורדים
"נומה, נומה" לנסיך - אדוני הוורדים
והיא מוסיפה ומבקשת: "אהיה אני כפרה לרגליכם, אהיה אני כפרה לבאטונבי, הנה הבאתי לכם זר רקפות וורדים. קומו, התהלכו, ראו את השדות וצאו לשוח בהם. ואת מי שהואלתם לשבת עמו השאירו בידינו. לכו נא, הנה אובילכם [מצביעה בידה על הדלת]. הנה האחו, הרקפות והוורדים, המים והגרנות. ככה, אהיה אני כפרה לרגליכם, ככה אהיה אני כפרה לכם, באטונבי".
אם היו ה"באטונבי" "זועמים" במיוחד, היתה ה"מוטצונבולי" כורעת על ברכיה, מבקשת את סליחתם, מתחננת שלא יפגעו בילד החולה ויסכימו לקבל במקומו יצור חי אחר; אפרוח, טלה או עגל, שאותו היתה מסובבת מעל לחולה, כבמנהג הכפרות. אם כל זה לא עזר, היתה ה"מוטצונבולי" לוקחת בדים צבעוניים, עוגות, מטבעות, אגוזים, ביצים צבועות, פרחים וממתקים, ומשליכה אותם באזור של חורבות כדי שה"באטונבי" ישחקו בהם ויהיו עסוקים.
כשהחלים החולה, רחצו את רגליו במים זכים שהוכנסו בהם סוכר ופרחים. אם נפטר החולה, לא התאבלו בבית כדי שלא להכעיס את ה"באטונבי" ונפרדו מהם במחול ובשירה.


מעגל החיים

המשפחה הגדולה -.ה"ג'אלאבי". היתה תמיד ועודנה הגורם העיקרי המשפיע על חיי הפרט ועל מערכת היחסים החברתיים, ליחיד לא היה מעמד חברתי מחוץ למסגרת משפחתו, וגם אם התגלעו סכסוכים ומתחים בתוכה לא היה מעלה על דעתו לנטשה. המשפחה המורחבת היוותה מסגרת חברתית מלוכדת ויחידה כלכלית אחת, והיא כללה את הבנים הנשואים ואת בני משפחותיהם שגרו בדרך כלל בבית ההורים או בקרבתו.
האב היה כמובן הסמכות העליונה לכל בני הבית ודעתו קבעה בכול נושא ונושא, עם זאת, לאם המשפחה היה מעמד מרכזי ונכבד, היא היתה אחראית לכל ענייני משק הבית ומופקדת על חינוך הבנים והנכדים. הבנות הלא נשואות והכלות היו נתונות לפיקוחה ונתבעו לציית לה בכל. קשר חזק במיוחד של אהבה והערצה היה קיים מצד הבנים כלפי האם. הבן לא עשה לעולם דבר נגד רצונה של אמו. הוא חלק לה כבוד רב וראה עצמו אחראי לכבודה ולשלומה.
הרקע למעמדה של אם המשפחה טמון בהשפעת הסביבה. בתרבות הגרוזית על רבדיה השונים יש ביטוי עמוק ליחס של הערצה וכבוד כלפי האישה, הן כמשאת-נפש רומנטית והן כרעיה-שותפה וכאם. אמנם היתה קיימת הפרדה ברורה בין עולמם ועיסוקם של הגברים לבין התחום המוקצה לנשים, ועליונות הגבר היתה מוחלטת. אך עם זאת, הגבר היה חייב לחלוק כבוד לאישה. יחס זה מתבטא בפתגם העממי: "אפילו הכלב חש כבוד כלפי האישה ולא יחרץ לעומתה לשון". כבוד המשפחה חייב את האישה לצניעות ולנאמנות מוחלטת לבעלה, אך הנשים היו חופשיות בהליכותיהן ולא הוסתרו מאחורי מנעול ובריח או מאחורי רעלה, כמו בתרבויות המוסלמיות השכנות לגרוזיה. בולט במיוחד ההבדל בין מעמד האישה היהודיה בגרוזיה לבין מעמד הנשים בקרב שכניהם, היהודים ההרריים שחיו בתוך סביבה מוסלמית. המשפחה היתה הגורם העיקרי ששמר על רצף הקיום היהודי של העדה המבודדת. כוחה הרב מנע כמעט לחלוטין אפשרות של נישואי תערובת ובמסגרתה הועברה המורשת היהודית מדור לדור. לכידותה של המשפחה הבטיחה את השמירה על קיום מצוות הכשרות, הטהרה והשבת גם בתקופת השלטון הקומוניסטי, כאשר בשאר הקהילות בברית-המועצות חוסלה המסגרת הקהילתית ונהרסה מערכת לימוד התורה. אף על פי שבדורות האחרונים חלה התרחקות מן הדת, לא נוצר בקרב העדה קרע בין "חילוניים" ו"דתיים", ושמירת המסורת היהודית נמשכה כביטוי מרכזי למחויבות כלפי המשפחה.
הטקסים המציינים את האירועים המרכזיים של מעגל החיים - הלידה, ברית-המילה, החתונה והאבלות - מילאו תפקיד נכבד, הן בטיפוח הזיקה לאמונה ולמורשת האבות והן בגיבוש הקשרים בתוך המשפחה, בקרב הקרובים ובין המשפחה לקהילה. טקסים אלו משופעים במנהגים ובמסורות המשמשים מעין אספקלריה לערכים המרכזיים שעליהם מושתתת החברה ולמערכת היחסים והתפקידים בתוך המשפחה והקהילה.
אל טקסי מעגל החיים, כמו אל טקסי החג והמועד המוכתבים על-ידי המסגרת ההלכתית, נוספו במהלך הדורות מסורות ומנהגים שהעניקו להם עושר של גוונים המיוחדים לעדה. קשה לעמוד באורח חד-משמעי על מקורם של המנהגים השונים, כמו על מידת קדמותם ותפוצתם, אך השפעתם של מנהגי הסביבה הגרוזית ניכרת בהם בבירור. השפעת הסביבה באה לידי ביטוי בהתגבשותם של מנהגים שונים באזוריה השונים של גרוזיה. כך, למשל, בולטים המאפיינים המייחדים את יהודי דרום גרוזיה (אחאלציחה וסביבתה) בהשפעתה של התרבות המוסלמית המקומית. הדמיון הקיים לעתים בין מנהגי יהודי גרוזיה למנהג היהודים בארצות השכנות - היהודים ההרריים, יהודי כורדיסטאן, פרס ותורכיה - מעיד כי, על אף בידודה הגיאו-פוליטי של גרוזיה, נתקיימו קשרים בין יהודי גרוזיה לבין אחיהם בארצות אלו. רק מקצת מתוך שפע המנהגים הללו נוכל להזכיר במאמר זה.


לידה וברית-מילה

ההריון והלידה היו רצופים מנהגים ואמונות שנועדו להרחיק את המלאכים הרעים או לבטל מעשי כישוף העלולים לפגוע באשה ההרה, ביולדת או ביילוד. רבים ממנהגים ואמונות אלה היו משותפים ליהודים ולסביבה הלא יהודית.
את העקרות ייחסו למעשי כשפים שנעשו על-ידי אדם שביקש לפגוע באשה או במשפחתה, ולכן כבר בתקופת החיזור והחתונה הקפידו להגן על הכלה מפני מבקשי רעתה. בחודשי ההריון היתה האישה חשופה במיוחד לסכנת פגיעתן של הרוחות הרעות. כדי להתגונן מפניהן היא נשאה על גופה קמיע שהכיל עשבים מיוחדים, פחם או גופרית, שנצררו בסרט שחור. יש שהיו מניחים על בטנה מנעול סגור. אמונות רבות היו קשורות בניחוש מינו של העובר ובנסיונות לגרום לכך שהיילוד יהיה זכר.
לידת הילד הראשון היתה תמיד בבית הורי האישה, כמה ימים לפני הלידה באה האם לקחת את בתה, ומשפחת בעלה היתה עורכת סעודה לכבודן, העומדת ללדת היתה מדליקה נרות ומנשקת את כל המזוזות, וחמותה היתה נפרדת ממנה באומרה: "כשם שאני שולחת אותך בשלום, כך תחזרי בשלום.

יהי רצון שהלידה תעבור 'בצעקה אחת', ותלדי בן זכר שיזכה לחיים ארוכים ול'הצלחה' [בעברית]." את היולדת נהגו להשכיב בחדר המגורים, אך אם באותו חדר מת תינוק בלידה קודמת, היו מחליפים את המקום. בעת הלידה אסרו את הכניסה לבית, סגרו את כל הדלתות והחלונות, ויש שכיסו אותם בבד שחור. בזמן הלידה עצמה נהגו להבעיר אש, כדי לגרש את הרוחות הרעות הפוחדות מאש. כדי להקל את הלידה פתחו את כל הארונות, את התנור וכל חפץ סגור אחר; כן התירו את כל הקשרים בבגדי היולדת והסירו את תכשיטיה. על הקיר תלן קמיע לשמירה על היולדת וליד דלת הכניסה הניחו אבן מחוררת או פרסה. מתחת לכר ולמרגלות המיטה היו מניחים סכין בעלת ידית שחורה, מכיתות פחם, פלפל, שום עטוף בד שחור, ספר תהלים או דף מתוך ספר תהלים; על המיטה היו פורשים לעתים פרוכת או מעיל של ספר תורה. כוח מיוחד ייחסו למפתח ולמנעול של בית הכנסת.
אם התקשתה האישה בלידתה, ננקטו אמצעים נוספים להרחקת הסכנה; הזמינו אישה זקנה שהיתה משליכה אל הקיר שלוש ביצים ואומרת: "באותה הקלות שביצה זו נשברת תביאי ילד לעולם." גם הבעל נקרא לעזור; הוא היה יוצק מים לכיס מעילו ונותן ליולדת לשתות מהם, מתוך אמונה כי בדרך זו יעבור כוחו אל היולדת והלידה תהיה קלה יותר. אם ארכה הלידה זמן רב, פנה הבעל אל היולדת ודרש בקול חזק ותקיף; "תני לי את הילד."

בלידה קשה במיוחד היו מזעיקים את החכם. היולדת ביקשה מחילה מכל מי שחטאה לו והחכם היה מבטל את כל נדריה. הנשים שבחדר הדליקו נרות ושמו בידי היולדת מטבעות כסף ועיסת בצק, כדי שיכופר, לה אם הזניחה את חובתה בהדלקת נרות, הפרשת חלה, או מתן צדקה לעניים, האישה שהכינה את הבצק היתה מתפללת ואומרת: "ריבונו של עולם, הושע את היולדת 'בצעקה אחת', ותן חיים לרך היילוד. תן לכולנו יום מאושר וירח יפה, והבא את משיח בן-דוד מושיע ישראל, ונזכה כולנו ל'תחיית המתים. תעמוד לנו זכות אבות, ובזכות בצק זה נזכה כולנו בירושלים הקדושה, ולא יחסרו לבני עמך האהובים לחם ומשקה. ואם לא קיימתי מצוות הפרשת חלה, סלח נא לי על כך, וקבל תמורתה חלה זו, שאני מכינה עתה." נהוג היה ללכת לבית הכנסת, לפתוח את ארון הקודש ולהדליק נר. לפעמים הניחו בארון הקודש מטפחת ראש של היולדת, או שעשו "כפרות" ואחר כך מסרו את התרנגול לעניים. נהגו גם לתקוע בשופר, מתוך אמונה שצליליו יבריחו את הרוחות הרעות; כן נהגו לקיים מניין לתפילה, לומר תהלים ולעלות לקברי המשפחה ולבקש מהמתים שיעתרו בעד היולדת.
גם לאחר הלידה לא חלפו הסכנות והיולדת היתה כפופה לכללי התנהגות קפדניים. ייחסו חשיבות רבה למזון שאכלה במרוצת השנה שלאחר הלידה, והקפידו כי תאכל בעיקר מאכלי חלב; היו שהתנזרו כליל ממאכלי בשר במשך כל השנה. לאחר הלידה נשארה היולדת במיטה בין חמישה לשבעה ימים. במשך ארבעים יום לאחר הולדת בן ושישים יום לאחר הולדת בת נחשבה היולדת טמאה ולא יצאה מפתח ביתה. בתום התקופה, היתה יוצאת לרחצה בבית המרחץ ולטבילה במקווה, מלווה באשה שוחרת טובתה - "ארתגולי". בשובן, הלכו לבית הכנסת ולאחר התפילה היתה היולדת מקיפה את בית הכנסת שלוש פעמים, מנשקת את קירותיו ומתפללת לשלום בני ביתה. אם נקרו על דרכה כלב, חתול או חזיר, היה עליה לחזור ולטבול במקווה. לאחר מכן היתה עורכת ביקורים בבתי שכנים וקרובים, תוך מתן עדיפות לעשירים ולמרובי ילדים. המארחים היו מקבלים את פניה בשלושה אגוזים (כדי שירבה חלבה), שלוש פרוסות לחם (כדי שפרי בטנה יתפח כמו שמרים) ושלוש כוסות יין (כדי שיהיה חזק כיין).
שבוע חייו הראשון נחשב מסוכן מאוד ליילוד, בעיקר יום ברית-המילה שלו. מן המקום שבו נולד התינוק נהגו לקחת קומץ עפר ולעטפו בפיסת בד. את הצרור שמרו ליד עריסתו כסגולה נגד הרוחות הרעות, ויש והילד ענד אותו עד שנתו העשירית. את היילוד לא היו משאירים בבית ללא השגחה; האש היתה צריכה להיות מבוערת ואת החלונות והדלתות היו סוגרים בערב ולא נותנים לאיש להיכנס. למי הרחצה של היילוד נהגו להכניס פחם ומטבע כסף, כדי שאופיו יהיה טהור ונקי כמו הכסף; את המים שפכו ליד ארבעת קירות הבית. כסגולה להתחזקות הילד, היו שופכים על ראשו יין מעורב במים או מורחים את פניו וראשו בביצה שהכניסו לתוך האמבטיה הראשונה שעשה. כדי לבלבל את הרוחות הרעות, היו מבקשים מאישה זרה להיניק את הבן הבכור בימים הראשונים, ומלבישים את הרך הנולד בגדים ישנים. כן נהגו לעטוף את הבת בבגדי בן ואת הבן בבגדי בת.
בתום שלושת הימים הראשונים שבהם שכב היילוד ליד האם, היו משכיבים אותו בעריסתו ומזמינים את כל המשפחה לחגוג את המאורע. חשוב היה להקפיד שהעריסה - "אקוואני" - עמדה בבית משפחה מאושרת ושלא מת בה ילד. משני צדי העריסה היו מציבים נרות דולקים ולידם בצק שמרים, אגוזים, מים ויין. בעריסה הניחו ספר תהלים, שום, סכין או גרזן קטן ותלו עליה את חבל הטבור והערלה, וכן מחרוזת ענבר, רצועות מעור איל, מגן דוד - "דויתיס פארי", אבן מחוררת, מטבעות כסף, מטאטא קטן, ועוד. כל אלה שימשו גם להגנה וגם כשעשוע לתינוק.
אם נולד הילד לאחר ציפייה ממושכת, או אם היו במשפחה מקרי מוות של ילדים, הוא כונה "סאנאטרלי" והיו נותנים לו שם מוזר ויוצא דופן. את ה"סאנאטרלי" "מכרו" למשפחה אחרת בטקס מיוחד: היו משכיבים את הילד על מגש עשוי קש ועליו קליפות בצל שנאספו במשך כל תקופת ההריון ומעבירים אותו דרך פתח שפתחו בקיר לידי משפחה אחרת, שהיתה כביכול קונה אותו. המשפחה ה"קונה" גידלה את הילד שנים מספר. את ה"סאנאטרלי" נהגו להלביש בגדים יוצאי דופן, או בגדים הפוכים, ולא השאירוהו ללא השגחה לבל יפגע בו המלאך הרע. אם חלה היו מחליפים את שמו, נודרים נדרים וקוראים לעזרתן של ה"אקימבאשי" (הידעוניות). כשמלאו לייסאנאטרלייי תשע שנים, גזזו לראשונה את שערו ומשפחתו היתה שבה ו"קונה" אותו. בשובו הביתה היו עורכים לכבוד הילד סעודה ותורמים לבית הכנסת מעיל לספר תורה, יד לתורה, רימונים וכיו"ב.
הסנדק של הילד הראשון היה בדרך כלל אבי היולדת או אחיה הבכור, הסנדקות היתה כרוכה בהוצאות לא מעטות, אך בשכרה "זכה" הסנדק למחילה על חטאיו במשך שנה שלמה, את הבגדים לברית - "סאמילה פראנגי", תפרה אישה שוחרת טוב למשפחה, שמעולם לא שכלה ילד. מלאכת התפירה היתה צריכה להסתיים עד שעת הצהריים והשכנים הוזמנו ליטול חלק במצווה. בלילה שלפני הברית היו מכינים כרית לנימול, שכינוה "כיסא אליהו", ומגש עגול שעליו ערכך תשע כוסות, תשעה זוגות נרות, ספל כסף ובו ציפורן, קנקן יין שחור, גבישי סוכר וחבילת צמר גפן.
בבוקר הברית, רחצו את הילד וכל הנשים היו מסייעות בהלבשתו ומברכות אותו. את הילד קשרו ברצועה אל הכרית וכיסו אותו במטפחות משי שהביאו הנשים. המבוגרת שבהן, או אשת הסנדק, היתה מגישה לשפתי הילד, בעזרת פיסת צמר גפן או כפית כסף, מעט מן היין השחור, מעורב בגבישי סוכר. תערובת זו - "באנגי", נועדה להפיל עליו תרדמה לבל יסבול כאבים בשעת הברית. האישה הגישה לכל אחד מהנוכחים כוס יין, גביש סוכר, צפורן, ועוגת "לקחי", ובירכה את הילד (ה"לקחי", סמל לשובע; היין - לכוח; הסוכר- למתיקות; הציפורן - לריח ניחוח). הברית נערכה בדרך כלל בבית הכנסת. האם, שנמנע ממנה להשתתף בה, היתה מוסרת את הילד לסנדק ואומרת: "כשם שאני נותנת לך עתה ילד בריא, כך יהיה גם בזמן הברית." בצאת התהלוכה מבית הורי היולדת היו הילדים משליכים מעל המרפסת מטבעות, אגוזים קטנים עגולים, צימוקים ופיסטוק חלבי. בהגיעם לבית הכנסת היה החזן שר: "ברוכים אתם קהל אמונ'', ו"הודו לה' כי לעולם חסדו." האב היה נוטל את הילד, פונה אל הקהל ואומר: "קהל, שלום עליכם" ומעביר את הילד לסנדק. בתום המילה היה האב קורא בשמו של הילד. המוהל (החכם) היה מברך על היין ועל הציפורן וכל הנוכחים היו מעבירים אותם מיד ליד, שותים ומריחים.
עם סיום הטקס היו כולם יוצאים לבית הורי היולדת. הסנדק היה מחזיר את הילד לאמו ואומר לה; "כשמסרת לי את בנך לא היה מהול; עתה אני מחזיר לך בשלום את הילד כשהוא טבוע בחותמו של אברהם אבינו... טפלי בו וגדלי אותו לתורה, למצוות ולמעשים טובים כדי שיהיה 'ישראל' אמיתי וטהור, כאבותינו אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, ולא ינטוש לעולם את אמונתו. יעניק לכם האל לרגל הולדתו פרנסה בשפע ובכבוד, ולא תזדקקו לנדבת הבריות. ישכין האל שלום בעדה ובעולם, בין קרובים ובין אויבים, מבחוץ ומבפנים. מי יתן שיהיה הילד שלם בגופו ושמח וטוב לב, ואת תזכי לארבעים ימים טובים, וכל ילדיך יזכו לחיים ארוכים." לאחר הברית היו עורכים סעודה. מקובל היה שכל הבאים מביאים עמם מאכלים והמארחים היו מוסיפים משלהם. היו שותים, מברכים ומזמרים פיוטים. ההשתתפות בסעודה נחשבה מצווה גדולה, ונהגו לומר: "אל תזרוק אפילו עצם שנשארה מסעודת ברית-מילה. כרסם אותה ותזכה למחילה על חטאי השנה כולה."
טקס הברית ונתינת השם לילד היו מבטיחים אותו מפגיעתן של הרוחות הרעות. לילד הראשון נהגו לקרוא בשמו של קרוב ממשפחת האב. לילדים חלשים היה מקובל לתת את השמות אברהם, יצחק וחיים. אם נולדה בת, היו נותנים לה שם בשבת הראשונה שלאחר הלידה.


החתונה

בין טקסי מעגל החיים היתה החתונה האירוע המרכזי והבולט ביותר. אירועי החתונה נמשכו זמן רב וכללו שורה ארוכה של טקסים ואירועים שמנהגיהם נשמרו בקפדנות רבה. אלה נועדו להבטיח את הצלחת קשר הנישואין, את פריון הזוג וביסוסו הכלכלי, ולהרחיק ממנו עין הרע, סכנות ופגעים. כשהגיע צעיר לגיל שמונה-עשרה או עשרים ונערה לגיל ארבע-עשרה או שש-עשרה, החלו הגישושים הראשונים לקראת קשרי נישואין. בעבר היו מקובלים גם "אירוסין בעריסה". בכותאיסי נהוג היה, למן סוף המאה ה-19, להכין את הנערה לקראת נישואיה בעזרת מורה מיוחדת - ה"אוסטאטי". היא היתה אחראית על צניעותה ונימוסיה הטובים של הנערה, לימדה אותה את מלאכת הרקמה והתפירה, וכן קריאה וכתיבה בגרוזית. היוזמה לנישואין באה כמעט תמיד מצד הורי החתן, ובעיקר מצדה של האם. מקובל היה לשלוח את האדם הדומיננטי במשפחה, בדרך כלל אחיו הבכור של אבי החתן, כדי ליצור את הקשר הראשון עם משפחת הכלה. בתהליך ההתקשרות בין המשפחות היו כמה שלבים:
תקיעת הכף - "חליס דאקוורה" - שהיא מעין שבועה ראשונית לקראת האירוסין. אמירת המלה - "סיטקוויס גאטאנה"- הפצת הידיעה על הקשרות בקהילה ובשכונה, עסקה - "גאריגבה"- קביעת התנאים, שעיקרם ההסכם הכלכלי בעניין ההתקשרות. חילופי ערבון - "דאבוובה" - הקניית תוקף להסכם באמצעות החלפת מטבעות או טבעות, או שני הדברים גם יחד, ואירוסין - "נישובה". במקרים מסוימים התקיימו שלבים אלו במהלך שני אירועים- ה"גאריגבה" וה"נישנובה" ולעתים, במהלך אירוע אחד - ה"נישנובה".
טקס האירוסין התקיים בבית הכלה והשתתפו בו בדרך כלל בני משפחה ומקורבים בלבד. בעבר נהגו לערוך קידושין בטקס האירוסין על-ידי הענקת מטבע או טבעת לכלה בנוכחות חכם ואמירת "הרי את מקודשת". אולם העדויות בעניין זה אינן חד-משמעיות ולא ברור אם נהגו כך בכל המקרים או רק בחלק מהם. במקרים שלא נערכו קידושין, ניתן היה לבטל את האירוסין על-ידי החזרת המתנות ולא היה צורך במתן גט.
טקס האירוסין סומל על-ידי חרוט הסוכר ("תאוו-שאכארי" -"ראש סוכר" - במערב גרוזיה; "שאכאר-פורי" - "סוכר ולחם" - במזרח גרוזיה) שהובא על-ידי משפחת החתן. באחאלציחה, על פי טשארני, יצאו הקרואים בתהלוכה מבית החתן אל בית הכלה, כשהם נושאים נרות שעווה דקים. אחד הגברים היה נושא מגש נחושת עגול - "סיני" - ועליו חרוט סוכר מכוסה במטפחת משי, אגוזים, דבלים ופירות. החכם היה מביא עמו שתי מטבעות כסף או זהב שנתן לו אבי החתן. מטבע אחת נתן לאבי הכלה, ואז נכנס לחדר נפרד שבו ישבה הכלה בחברת הנשים האחרות, כשפניהן רעולות. כאשר נכנס החכם, קמו הנשים לכבודו והכלה גילתה את פניה.
החכם הגיש לכלה את המטבע השני ואמר לה: אני שליח מן החתן, והרי את מקודשת לו במטבע זה, כדת משה וישראל."
בכותאיסי ובצחינוואלי נהוג היה להיכנס לבית הכלה ברגל ימין ולברך; "סימן טוב ומזל טוב" [בעברית]. הורי החתן נכנסו ראשונים ולאחר שברכו את הכלה, חילקו לכל הנוכחים חתיכות סוכר. הנוכחים החליפו ביניהם ברכות וחתיכות סוכר. הורי החתן היו מניחים מטפחת משי על ראש הכלה, עונדים לידיה טבעות וצמידים, מגישים לה את חרוט הסוכר ואומרים: "יהיו חייך מתוקים כסוכר." המאורסים היו נותנים זה לזו מטבע זהב - "נישאני".
לאחר הטקס נערך משתה, ועד שעה מאוחרת היו הקרואים אוכלים, שותים ומברכים. ביציאתם קיבלו האורחים מהורי הכלה מגש ועליו חרוט סוכר, פירות ודברי מתיקה, בדומה לזה שהביאו עמם, והמשיכו לבית החתן למשתה נוסף.
התקופה שבין האירוסין לבין החתונה נמשכה בדרך כלל חודשים מספר. בפרק זמן זה קוימו אירועים וטקסים רבים שנועדו לחיזוק הקשרים בין המשפחות ולהכנת הנדוניה והמתנות, וכן לביסוס כלכלי של בני הזוג.
במשך כל תקופת האירוסין נהגו משפחות החתן והכלה לשלוח מתנות אלה לאלה. משלוח המתנות העיקרי - "דזגוויני" - התקיים זמן קצר לאחר טקס האירוסין. את המתנות היו מניחים על מגשי נחושת עגולים מכוסים במטפחות משי, שאותם נשאו על ראשיהם גברים צעירים, בני משפחה וידידים, חשוב היה שנושאי המתנות יהיו אנשים "מאושרים", שלא אירע להם אסון ובעיקר, שיהיו אנשים נאמנים על המשפחה, שמחשבותיהם יהיו רק לטובת בני הזוג. נושאי המתנות היו מגיעים לבית הכלה בתהלוכה עליזה והנכנס ראשון היה מגלה את המגשים ומכריז על המתנות. את המגשים הניחו במקום מרכזי וכל מי שנכנס לחדר היה מברך וזורה סוכר על המתנות בתנועה סיבובית, משמאל לימין, לשם מזל. ה"דזגוויני" כלל ממתקים, עוגות ומתנות לכל אחד מבני המשפחה. לכלה היו שולחים מערכת לבוש שלמה ודברי קוסמטיקה. לחתן שלחו תיק לטבק וכן תיק לטלית - "ציציתי" - מקטיפה או משי, אותו רקמה אם הכלה. לחתן ולכלה נהגו לשלוח גם ארנק מלא מטבעות. היו שנהגו לשלוח תשעה פריטים מכל סוג של מתנה או עוגה. משפחת החתן היתה הראשונה למשלוח ה"דזגוויני", וכמה ימים לאחר מכן היתה משפחת הכלה גומלת לה. מספר המגשים היה תמיד לא-זוגי- חמישה, שבעה או תשעה, ומשפחת הכלה היתה שולחת בתמורה מספר זהה, ומגש אחד נוסף. המשפחות השתדלו לכלול ב"דזגוויני" מתנות יקרות ורבות ככל האפשר, כדי לזכות במוניטין בקהילה. המשפחה המקבלת נהגה לערוך "תצוגה" של המתנות ולהתהדר בהן בפני בני משפחה ושכנים. באחאלציחה היה מקובל לשלוח את ה"דזגוויני" בחגים ובמועדים, ולכלול בו מאכלים המיוחדים לכל חג וחג. בחג השבועות נהגו להוסיף למשלוח עגל שקרניו מעוטרות בסרט אדום או לבן ובנרות דולקים, ועל צווארו תלויה מטבע זהב. את העגל היו שוחטים לאחר זמן ועורכים סעודה מבשרו. לפני החתונה נהגו קרובי המשפחה לשלוח למשפחות המאורסים מצרכי מזון לסעודות החתונה.
עד טקס החתונה אסור היה למאורסים להיפגש ביחידות - הדבר נחשב לחטא חמור העלול לגרום למותם בטרם עת. עם זאת היו הזדמנויות שבהן יכלו לבקר זה בביתו של זו. בימי חול המועד נהג החתן לבוא מכפרו אל כפר מגוריה של הכלה ואם זכה, היה אבי הכלה מזמינו לביתו שם יכול היה לעתים לראות את הכלה ואף להחליף עמה מלים מספר. יש ומשפחת החתן היתה נודרת נדר שלא להזמין את הכלה לביתה עד לחתונה, אך בדרך כלל נהגה משפחת החתן להזמין את הכלה לשהות בביתה כמה ימים או שבוע. האירוח - "גאדאטצוויוה" (או "גדאפאטיז'יבה")- של הכלה בבית החתן נועד לבחון את כישוריה ולהכינה לתפקידה כעקרת הבית. נהוג היה לשים ליד המפתן מטאטא או יעה, ואם הכלה המיועדת התעכבה ושמה את החפץ במקומו, אות הוא שתהיה אישה טובה. היה עליה לדעת לטאטא את הבית על כל פינותיו, לתקן בגדים, לכבס וכיו"ב. אם מילאה את המשימות בהצלחה ושולי שמלתה לא נרטבו, נחשבה לכלה ראויה; אם התרשלה במילוי המשימות, היו אם החתן או אשת אחיו הבכור מלמדות אותה את המלאכה.
בתקופת האירוסין נהגו קרוביהם של בני הזוג להזמינם לבתיהם בשבת, לערוך לכבודם סעודות ולהעניק להם מתנות. כשבוע-שבועיים לפני החתונה, תמיד ביום שלישי, התקיים טקס גזירת השמלה- "קאבס טצ'רה". אם החתן היה מגיעה עם בנות משפחתה ומקורבות ומביאה עמה מתנות יקרות לכלה, בדרך כלל תכשיטים ובמיוחד שעון ושרשרת זהב. לאירוע, שהשתתפו בו נשים בלבד, הוזמנו קרובות משפחת הכלה, ה"אוסטאטי" והמינקת (אם היתה לה), וכולן היו משגיחות בשבע עיניים לבל ייעשה כישוף שיפגע בכלה. אם החתן היה מביאה שתי יריעות בד: האחת לשמלה שתלבש הכלה ביום החופה והשנייה לשבוע שלאחריו, וכן סוכר ולחם שמרים מתוק. לקראת גזירת השמלה היו כולן קמות על רגליהן ואם החתן היתה מגישה לכלה לחם וסוכר ואומרת לה: "כמו השמרים והסוכר - כך תתפחי ותהיי מתוקה ותביאי אושר וברכה לכולם. והלוואי ויתן לי אלוהים שעה טובה, יום טוב ויפה... שהגלות תבוא לקיצה ויבוא משיח בן דוד. שתהיה לי ולכולם חופה טובה. אמן, כן יהי רצון." האם היתה מודדת את אורך השמלה, מוסיפה עוד מידה ואומרת- "שירבה ולא יחסר", גוזרת פיסה מן הבד, מגלגלת אותה ונותנת לכלה.
בזמן הסעודה היתה אם החתן יושבת בראש השולחן ומזמינה את הכלה לשבת לימינה. לפני הכלה הושם מגש שעליו הניחה אם החתן את מתנותיה. המגש סבב סביב השולחן וכל אחת מהנוכחות הוסיפה את מתנתה, עד שהיה חוזר אל הכלה. כל הנשים היו מברכות את הכלה ומשמחות אותה עד שעה מאוחרת בשירה ובמחול. לאחר שהתפזרו הנשים לבתיהן, תפסו הגברים את מקומן והסעודה והשמחה נמשכו. את בגדי החתן הכינה אם הכלה ובלילה שלפני החופה נשלחו בגדי החתונה לחתן ולכלה בידי אנשים נאמנים למשפחות, בלוויית קנקן יין, לחם שמרים ומטבע כסף. באחאלציחה ובכארלי נהגו לקיים בלילה שלפני החתונה (יום רביעי) את טקס ה"חינה". טקס זה, שהיה מקובל בקרב קהילות ישראל בארצות האיסלם, לא היה נהוג באזורים אחרים בגרוזיה. בחצות הלילה הגיעה תהלוכה אל בית הכלה, ובראשה שמש בית הכנסת הנושא מגש ועליו ארבע ככרות לחם, שבהן תקועים נרות שעווה דולקים, וכלי מלא צבע לחינה. הכלה היתה יושבת, כשעל ראשה מונחות שתי ככרות לחם ובהן נרות דולקים, וצובעת את ציפורני ידיה וכפות ידיה, וכך עושות גם שאר הנשים. לאחר הטקס היו מסירים את כיכר הלחם מראש הכלה והנשים היו רוקדות לפניה. באותו זמן התקיים בבית החתן משתה לגברים. לפני עלות השחר, היו החוגגים מוליכים את הכלה בשיר ובנגינה ולאור נרות אל בית החתן. שם הגישו לכלה לחם, חמאה ודבש, ולאחר שטבלה בהם את אצבעותיה הטביעה בהן סימנים על משקוף הדלת - סימן לשפע ולאושר. אותו זמן היה החתן עולה על גג ביתו, בידיו אורז ותרנגול לבן, והיה זורה את האורן על ראש הכלה ומפריח את התרנגול, סמל לפריון.
במזרח גרוזיה קיימו בלילה שלפני החתונה את משתה ה"פאפיס טצ'אמה" (אכילת הדייסה). קרובי המשפחה התכנסו בבית החתן לסעודה שהמזון העיקרי בה היה דייסה. תוך כדי הסעודה היה אחד המסובים מתפרץ ומורח מהדייסה על פני החתן. במהומה העליזה שהיתה נוצרת היו הכול מנסים למרוח דייסה איש על פני רעהו. באירוע השתתפו גם הנשים ומי שמרחו עליה דייסה רבה יותר, חזקה שתהיה יפה יותר ביום החתונה. אירוע דומה התקיים גם בבית משפחת הכלה.
הצגת הנדוניה. "מזיתיס אגטצרה"- נערכה כשבוע לפני החתונה או בצהרי יום החתונה. בני משפחת החתן, יחד עם נכבדי הקהילה והחכמים, היו מגיעים לבית הכלה ואבי הכלה היה מציג בפניהם את כל חפצי הנדוניה. כל הפריטים וערכם הכספי נרשמו בנספח לכתובה או מצידה האחורי. ברשימה נכללו גם מתנות של קרובי המשפחה מצד הכלה. לאחר שחישבו את הערך הכספי הכולל של הנדוניה והוסיפו לו עשרים אחוזים, ארזו הכול במטפחות צרור גדולות. יש שהיו נושאים אותן מייד אל בית החתן, ויש שעשו זאת רק לאחר החופה.
בשבת שלפני החתונה נהגו להזמין את כל הקהל לחתונה. הנשים הזמינו את הנשים והגברים את הגברים. נהוג היה לשלוח כיכר לחם דקה ועגולה - "לאוואשי" - לכל משפחה שהוזמנה. מאז שנות החמישים, מקובל לשלוח הזמנות מודפסות לחתונה. ההזמנות מעוטרות בדרך כלל בתצלומים של החתן והכלה ובמוטיבים עיטוריים מקובלים בגרוזיה, כגון פרחים, עלים, ענפים, יונים, גביעים, בקבוקי יין וקרנות לשתיית יין - "קאנטצי". לעתים נוספו לאלה עיטורים יהודיים- ספרי תורה, מגן דוד, ובעיקר פסוקי ברכה באותיות עבריות.
ביום שלפני החתונה היתה הכלה מובאת לבית המרחץ ואחר כך למקווה." יאחאלציחה, היתה הכלה יוצאת בשעות הבוקר, מלווה קהל רב של גברים ונשים, הפוצחים בשירה, בנגינה ובמחולות. בכותאיסי ובצחינוואלי, היו הכלה 'מלוותיה יוצאות אל בית המרחץ רק לאחר רדת החשכה, והכלה היתה מכסה את פניה לבל תזוהה. בראש המלוות עמדה ה"דאדי" - השושבינה, שהיתה אישה המקורבת במיוחד לכלה - סבתא, דודה, אחות בוגרת או גיסה. היא היתה אחראית להכנת הכלה לקראת ליל הכלולות, וליוותה אותה גם בצעדיה הראשונים לאחר החתונה. הכלה נשאה את בגדיה החדשים בתוך מטפחת צרור - "בוכצ'ה" - מפוארת וכן מגבת רקומה, שהוכנה במיוחד ליום הזה. ה"דאדי" היתה מביאה ספל גדול עשוי כסף או נחואשת - "טסי" - שאותו היתה ממלאת עד לשפתו במי המקווה, שופכת אותם על ראש הכלה ומברכת אותה.
למחרת, ביום החתונה, היה השושבין - "שושפיני" - מלווה את החתן למקווה ולעתים גם לבית המרחץ. בשובם היו השושבין ואחד האחים מלבישים את החתן, מברכים על כל בגד ומלמדים אותו כיצד לברך בחתונה ואיך להחזיר ברכה למברכיו.
לפני טקס החתונה היו הנשים מלבישות את הכלה. נטלו חלק במצווה רק "נשים מאושרות" ומרובות ילדים, כדי שיביאו לכלה מזל טוב ופריון. כל אישה היתה מלבישה את הכלה בחלק לבוש אחר, בעוד ה"דאדי" אינה מסירה עיניה מן הכלה, לבל תעשה מישהי כישוף נגדה. הכלה והחתן לבשו בגדים הדורים שנתפרו במיוחד. אולם עד המאה ה-20 לא ידוע על לבוש מיוחד לחתונה אלא באחאלציחה, שם לבשה הכלה שמלה מפוארת שנקראה "שמלת זהב". בשנות העשרים, התפשט הנוהג המחייב את הכלה ללבוש לבן ולראשה הינומה לבנה.
בשנות השלושים, נוספה להינומה עטרה בדגם של פרחים בצבעים שונים, עשויים שעווה וחוטי מתכת - "גווירגוויני". העטרה הוכנה בידי תופרת מיוחדת, ובנות משפחה וידידות נהגו לשאול אותה זו מזו. נהוג היה לעטר את דש החליפה של החתן בפרח עשוי חוט ברזל ושעווה, כדוגמת ה"גווירגוויני" של כלתו. עיטור זה נקרא "גוליסווארדי" (פרח על הלב) וענדו אותו מצד שמאל. טקס החופה, הנקרא "כתובה", נערך בבית הכלה או בבית הכנסת. רבים ממרכיביו נהוגים גם כיום. ראשיתו היתה בתהלוכה היוצאת מבית החתן לבית הכלה כשהמלווים נושאים בידיהם נרות דולקים. בראש התהלוכה צעדו המנגנים והכול היו מזמרים פיוטים ומזמורי חתונה. אם החתן והכלה לא גרו באותו יישוב, היו רוכבי סוסים מלווים את התהלוכה. כשנערכה החופה בבית הכנסת, היתה תהלוכה דומה מלווה גם את הכלה. בראש התהלוכה צעד ה"מאחארובלי"- המבשר, נער או צעיר מבני משפחת החתן. המבשר היה נכנס ראשון לבית הכלה ומכריז, בחרוזים, על בוא החתן. בני משפחת הכלה היו עונדים על זרועו מטפחת ומגישים לו יין. לאחר ששתה מהיין, היה המבשר מנפץ את הכוס כסימן למזל. נהוג היה לסגור את הדלת בפני החתן, שהיה "קונה" את זכותו להיכנס לאחר שהעביר לבני הבית מטבע כסף באמצעות אחד הילדים (באחרונה נוהג החתן להעביר שטר כסף מתחת לדלת). תפקיד ה"מאחארובלי" היה מקובל גם בקרב הגרוזים.
בזמן הטקס ניצבו בני הזוג על גבי כר גדול המונח על הספה. אם החופה נערכת בבית הכנסת, עמדו בני הזוג על התיבה. לידם עמדו ה"שושפיני" וה"דאדי", שתפקידם היה להשגיח לבל יעשה מישהו כישוף שיפגע בבני הזוג. באחאלציחה היו הנוכחים מחזיקים בידיהם נרות דונג עבים, צבועים בצבעים שונים או עטופים בנייר מוזהב. במקומות אחרים היה השושבין מחזיק בידו נר גדול - "קילאפטארי", עשוי דונג שהופק מדבש, שאותו הכינה אם החתן. את הנר שמרו לאחר החתונה ונהגו להדליקו בטקס ברית-המילה של כל אחד מן הבנים שנולדו לבני הזוג. על פי מנהג יהודי גרוזיה, המקובל גם כיום, טלית החתן שימשה כחופה. לאחר שהחתן התעטף בטליתו ובירך עליה, אוחזים גברים צעירים מבני המשפחה בארבע כנפות הטלית ומרימים אותה מעל ראשי החתן והכלה.
הכתובה מובאת לטקס הכלולות כשהיא עטופה מטפחת לבנה, ולאחר הקריאה בה שבים ועוטפים אותה. החתן והכלה אוחזים בכתובה בקצותיה העליונים, והשושבין וה"דאדי" בקצותיה התחתונים. החכם אומר את הברכות הראשונות ומעביר את כוס היין לחתן. לאחר שלגם מן היין מעביר החתן את הכוס לכלה. נהוג היה שהכלה תפנה את גבה לקהל בעת השתייה. גם ה"דאדי", השושבין, ההורים והעדים טועמים מן היין. לאחר שהחתן עונד את הטבעת לכלה, פוצחים הכול בשירת "קול ששון וקול שמחה" (בעברית). החכם קורא את הכתובה כלשונה ולעתים חוזר על הנאמר בה בשפה הגרוזית. עם סיום קריאת הכתובה, שותה החתן מן היין ובהדרכת החכם חוזר על הפסוק: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", כשהוא מטיף מן היין על הרצפה עם כל מלה. הנוכחים מנסים לטעום מן הטיפות- סגולה למזל. לכשסיים, החתן משליך את הכוס ומנפצה על הרצפה. בסיום הטקס נערכת מעין "התמודדות" בין החתן לכלה, כשכל אחד מהם מנסה לדרוך על כף רגלו של השני. מי שזכה - אות הוא שיהיה השליט במשפחה. מנהג אחרון זה הולך ונעלם, במיוחד בקרב העולים הוותיקים בישראל.
באחאלציחה נערכה החופה בבית החתן. נהוג היה להכין מעין קיטון עשוי מפרוכות של בית הכנסת שנקרא "אג'לה". לאחר קריאת הכתובה, היה החתן מניף את הכלה בשתי ידיו ומושיבה ב"אג'לה". אחר כך היה חוזר אל מקומו על הבימה והחכם והקהל היו שרים מזמור מיוחד לכבודו. עם תום הפיוט קרא הקהל "בסימן טוב", והחתן חזר אל הכלה והתיישב לצדה להתייחדות, ואז היו מגישים להם מאכל ומשקה. ה"אג'לה" היה מקובל בקרב יהודי אחאלציחה עד שנות העשרים של המאה, ובני הזוג נהגו לישון בו בשבעת הלילות הראשונים שלאחר החופה. המנהג היה נפוץ גם בקרב הנוצרים והמוסלמים בדרום גרוזיה, אד לא היה מוכר באזורים אחרים של הארץ. מנהג דומה - ה"טלאמו", היה מקובל בקרב היהודים בתורכיה.
בכארתלי רוקדים לאחר החופה את ריקוד ה"קאבאלולי" (מקור השם במלה העברית "קבלה", כלומר קבלת פנים, והוא מתייחס הן לעוגה והן לריקוד). אם החתן, אחות, או גיסה, רוקדת מול בני הזוג כשהיא מניפה עוגת שמרים מיוחדת ועליה נרות דולקים. בעקבותיה יוצאת במחול אשה ממשפחת הכלה ובידיה עוגה אחרת שנאפתה בבית הכלה; לריקוד מצטרפים הכלה והחתן ובני משפחה נוספים. החוגגים מניחים על העוגה שטרות כסף כמנחה לרוקדת. את שרידי נרות ה"קאבאלולי" נהגו לשמור לבל ייעשה בהם כישוף שיפגע בבני הזוג. לאחר החופה נהגו להושיב על ברכי הכלה ילד קטן מבני המשפחה, סגולה לבנים. לאחר שהמוזמנים התכבדו במאכל ובמשקה היו החוגגים יוצאים לבית החתן לסעודת החתונה. זה היה גם רגע הפרידה של הכלה מבני ביתה - היא יצאה מחסות הוריה ועברה לאחריותה של אם החתן. לאחר צאתה, אסור היה לכלה להסב את ראשה ולהביט בבית ההורים. בראש החוגגים צעד שוב המבשר שהפעם היה נער ממשפחת הכלה. אחריו צעדו החכמים, החתן והכלה ובעקבותיהם שאר החוגגים, מלבד הורי הכלה. הכול החזיקו בידיהם נרות דולקים והיו מזמרים: "עת דודים כלה, בואי לגנים, פרחה הגפן הנצו הרימונים. ה"מאחארובלי" היה מכריז על בוא הכלה בפזמון- "הנה באתי המבשר לשמח את לבכם, פנו את האולם כי אני מביא אשה יפה." על מפתן הבית היו מגישים לחתן ולכלה כוס יין, ולכלה היו נותנים בצק שמרים ועליו סוכר, גרגרי אורז מתוק בצימוקים וחתיכת סוכר- סמל לפריון ולחיים מתוקים. הכלה היתה נועצת את אצבעותיה בבצק וזורה על הנוכחים אורז.
המשתה נערך בבית החתן או בסוכה מיוחדת שנבנתה לרגל המאורע ליד הבית ונקראה "שפע". אבי החתן היה פותח את המסיבה בהרמת כוס ברכה ובוחר את ה"תאמאדה"- ראש השולחן. טקס הברכות התנהל לפי הנהלים המקובלים בסעודה הגרוזית אך התייחד בכך שמספר הכוסות שעליהן היו מברכים עלה ממחזור ברכות אחד למשנהו: היו מתחילים בשלוש כוסות וממשיכים בחמש, שבע, תשע וכו', כשהכוסות מונחות על גבי מגש המועבר בין המברכים. הנגנים מלווים את המשתה בנגינה ובהמשך הערב היו המסובים יוצאים במחולות.
הריקוד המקובל במסיבת החתונה היה ה"שאלאחו" או ה"באגדאדורי". כיום נוהגים הגברים במהלך הריקוד להעביר שטרות כסף לידי הנשים הרוקדות מולם והן מוסרות את השטרות לנגנים בתום המחול. המשתה נמשך עד הבוקר ובסיומו היו נותנים לראש השולחן מגש נחושת ועליו תרנגול הודו שלם ושני בקבוקי יין, "תאמאדיס דזגוויני". ראש השולחן היה אוסף את מתנות החתונה, עורם אותן על המגש ומכריז בפני הנוכחים על כל מתנה ומתנה.
לפנות בוקר היו החוגגים יוצאים לבית הכלה כדי להביא משם את הנדוניה. בפתח הבית היו עורכים שולחן לכבודם כשהשמחה נמשכת. אירוע זה כונה "דיליס סארי". במקרים רבים העדיפו להביא את הנדוניה יום אחד או כמה ימים לפני החתונה.
אירועי החתונה נמשכו כל השבוע שלאחר החופה. המשפחות היו מחליפות מתנות ומזמינות זו את זו לסעודה. במשך כל השבוע היה השושבין מלווה את החתן לבית הכנסת, ושניהם היו יושבים על כריות מיוחדות נתונות בציפיות לבנות. בשבת היה החתן עולה לתורה ("שבת חתן") ואחר כך היו הוריו עורכים לכבודו סעודה. בימים הראשונים היתה ה"דדאמתילי" (אם החתן) עוקבת אחרי התנהגותה של הכלה ובעיקר משגיחה על ימי הטהרה שלה, ואם טעתה או שגתה בחישובים, היתה מלמדת אותה, כחודש ימים לאחר הנישואין מתארח הזוג אצל משפחת הכלה ב"תאווסאחלי" (תאווי- ראש, סאחלי- בית). האירוע נקרא "פחיס ברונבה" (החזרת הרגל), החתן היה מביא לחמתו מטפחת או שמלה והזוג היה זוכה במתנה יקרה - תכשיט או לבוש.


אבלות וקבורה

בקרב יהודי גרוזיה לא היתה ידועה "חברה קדישא" רשמית, ובטהרת המת ובקבורתו עסקו כל אנשי הקהילה. החכם היה מלווה את המשפחה בכל ימי האבל ומילא תפקיד מרכזי בטקסים ובאירועים של הקבורה והאבלות. הגברים או הנשים (לפי מין הנפטר) שעסקו בטהרת הנפטר נקראו "טאני-באנלבי" (גוף-רוחץ), ואנשי הקהילה התייחסו אליהם ביראת כבוד. כשהתקרבה שעת פטירתו של אדם, היו בני המשפחה, ידידים ושכנים מתאספים סביב מיטתו, ובנוכחות החכם היו נפרדים ממנו ומתירים את כל נדריו בקריאה "מחילה" (בעברית). לאחר הפטירה היו הנשים נאספות כדי לבכות את המת. בעבר נהגו ללבוש לכבודו של הנפטר את בגדיהן הטובים ביותר. בדורות האחרונים מקובל ללבוש בגדי אבלות בצבע שחור. את הנפטר היו מניחים על הארץ כשהוא מכוסה בגדים יקרים ומטפחות משי, ולמראשותיו ולמרגלותיו שני נרות דולקים.
האבלים ישבו סביבו כשהם בוכים ומספרים בשבחו, והיו ניגשים אליו אחד-אחד ומבקשים ממנו שישמש מליץ בעדם בפני כס הקב"ה.
בהכנת התכריכים עסקו נשים זקנות ועניות - "סודריס מקראווי" (תופרות התכריכים). משפחות אמידות השתדלו להביא תכריכים מירושלים. כשסיימו את טהרת המת, היו מנפצים את כדי החרס שבהם הביאו את המים לטהרה. כשהיו מוציאים את המת מן הבית, נהגו לסגור את הדלת ולהקיש עליה שלוש פעמים - סגולה לבל יהיו בבית מתים נוספים.
על פי עדותו של טשארני הין "מוליכים את המת לבית עולמו בנרות ובקול שירים וניגונים," כפי שנהגו התושבים הלא-יהודים. מנהג זה מקובל עד היום, ובמקרים רבים נוהגים לשתף כלי נגינה - תוף, קלארינט ואקורדיון - הן במסע ההלוויה והן בטקס הפרידה מן הנפטר בביתו.
בדורות האחרונים, בהשפעת הסביבה הנוצרית, הפכה הצגת תצלום הנפטר למרכיב חשוב בטקסי האבלות וההלוויה. עוד בבית האבלים מציבים ליד גופת הנפטר תצלום נתון במסגרת שחורה, ונושאים תצלום גדול, או כמה תצלומים, בראש מסע ההלוויה. לעתים היו המלווים עונדים את תצלומי הנפטר על דש בגדם. במקרים רבים נוהגים לעטר את המצבה בתצלום של הנפטר, ובשנים האחרונות יש המקימים על המצבה פסל בדמותו, במיוחד באחאלציחה. הדבר תלוי במידה רבה ביכולת הכלכלית של משפחת הנפטר.
אם הנפטר הוא מעל גיל שלוש-עשרה, יוצא מסע ההלוויה אל חצר בית הכנסת, שם נושא החכם דרשה ארוכה בשבח הנפטר, מתובלת באמרות חז"ל ובפסוקים מן התורה. לאחר הדרשה נפרדות הנשים מן המת ופורשות ממסע ההלוויה. בעבר הלכו הנשים אל הנחל לרחוץ את ידיהן ופניהן ונהגו להשליך מטפחות אל המים. אחת הנשים היתה מביאה אל בית האבלים כדים מלאי מים כדי להכין כלים ומים לנטילת ידים לאלה החוזרים מבית הקברות.
בעת מסע ההלוויה נוהגים (כנראה רק בדורות האחרונים) לשאת את הנפטר בארון, אך אין קוברים אותו עם הארון. נהגו לשים למראשותיו של הנפטר שקית עפר מארץ-ישראל, וכשנפטרה אישה, נהוג היה להטמין בקבר את כתובתה. בכותאיסי היו מטמינים עם הנפטר טבעת כסף, שאותה ענד בחייו יה חרות שמו, כדי שביום תחיית המתים יוכל לזכור את שמו.
לאחר שובם של הגברים מבית הקברות, היו יושבים לסעודה שכללה יין, לחם,שעועית , מאכלי חלב וביצים. בברכת המזון אמרו: "נברך להמנחם אבלים שאכלנו משלו" (בעברית), והקרואים השיבו: "ברוך המנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו." בכותאיסי, היו מדליקים במקום שבו היתה מונחת גופת הנפתר שני נרות ולידם שמים כלי קטן ובו קמח, אבן קטנה, כוס מלאה מים ושורה של ביצים שבורות.
סעודות של מאכלי חלב, מלוות בדרשותיו של החכם, נערכו במשך כל אחד משבעת ימי האבל. טשארני הסביר את עריכת הסעודות במדרש ששמע מפי חכם בכותאיסי. לדבריו, יהודי גרוזיה מאמינים כי אין גיהנום לישראל, וזאת משני טעמים: האחד משום שהמיתה מכפרת על עוונותיו של אדם והשני, שעוד בברית בין הבתרים סיפר הקב"ה לאברהם כי בניו עתידים לבגוד בתורתו, והעמיד לפניו את הבחירה בין עונש של גיהנום לבין עונש של גלות ארוכה ומרה. כיוון שבחר אברהם בעונש השני ובני ישראל נענשו בגלות, הריהם פטורים מעונשו של גיהנום. מכאן, שכל יהודי שנפטר מגיע ישר לגן העדן, ולכן אין מצטערים עליו כל כך ועורכים סעודות אבלות שבהן אוכלים ושותים כמו בסעודות מצווה. ניחום אבלים הוא מצווה גדולה ואסור להשאיר את משפחת האבלים לבדה, לבל יתנכלו לה מלאכים רעים. בבית האבלים ערכו תפילת מנחה, אמרו תהלים ולמדו משניות, אך האבלים היו באים גם לתפילה בבית הכנסת. בעוד הם אומרים קדיש בבית הכנסת, "עומד הרב על גבם, והם מתפללים ביחד בישיבה על הארץ לפני ארון הקודש. לאחר תפילת שחרית, הם מנשקים את ידי החכם, והוא מנחם אותם ואומר תפילת 'אל מלא רחמים". בשבת, בתום תפילת הבוקר, היה בא הקהל כולו לביקור תנחומים בבית האבלים.
בתום שבעת ימי האבל, וכן בתום השלושים, היו עורכים בבית הנפטר סעודות גדולות ורבות משתתפים שבהן הותרה גם אכילת בשר. נהוג היה שהאורחים היו מביאים עמם את תבשיליהם. ביום השלושים, נהגה המשפחה האבלה לצאת אל בית הקברות. הנשים היו פורשות על המצבה את בגדי הנפטר, יושבות על גבי שטיחים למרגלותיה ומקוננות. המבוגרת והמכובדת שביניהן היתה אוספת במטפחתה מעות לנזקקים. הגברים היו מביאים עמם יין ודברי 'יתה אוספת במטפחתה מעות לנזקקים. הגברים היו מביאים עמם יין ודברי -מאכל ו"פותחים שולחן" ליד בית הקברות.
במשך אחד-עשר חודשי האבל נהגו מדי ראש חודש לערוך סעודות לזכר הנפטר ולהזמין אליהן את החכמים, ומדי יום שישי היו שולחים לאנשים שעסקו בטהרת המת מגש עמוס מאכלים. במשך כל התקופה דולק בבית האבלים נר שמן - "קאנדילי". על מיטת הנפטר נוהגים, גם כיום, להניח את בגדיו ונעליו ותצלום גדול שלו, והאבלים והמנחמים ניגשים אל המיטה כדי לספוד למת ולפנות אליו בדברים ובבקשות. בתום שנת האבל עורכים סעודה גדולה ולאבלים מותר ללבוש בגדים חדשים, להשתתף בטקסי שמחות ולהשיא את הבנים.
אלמן או אלמנה רשאים לחפש בני זוג, אם כי במקרים רבים הם מפגינים את נאמנותם לילדים ולמשפחה ומעדיפים שלא להינשא שוב, גם אם התאלמנו בגיל צעיר.


חגים ומועדים

בימי חג ומועד היו בני המשפחה והקהילה מתאספים וחוגגים בצוותא מתוך התרוממות רוח ותחושת קדושה. המשפחות היו מתכנסות לסעודות חג ומרבות במשלוח מתנות זו לזו. לאחר התפילה היו הכול מתקבצים, חבורות , למשחקים, מחול וזמר, ובמקרים אחדים - ללימוד תורה ולשון הקודש. לא תמיד הכירו יהודי גרוזיה את כל המצוות והדינים, ובקהילות מבודדות קרה לא אחת שבהעדר לוח שנה השתבשו זמני המועדים. אולם בדרך כלל נשמרו החגים כהלכתם, ורבים מהמנהגים שהיו מקובלים בקרב קהילות ישראל בתפוצות היו ידועים גם בגרוזיה. במרוצת הדורות נוספו אליהם שלל מנהגים ומסורות בנוסח המקום, שרק מעטים מהם יוזכרו להלן.
לפני ראש השנה נוהגים היו לשאול איש את רעהו אם הם חייבים משהו זה לזה, ועונים: "הללי" (מן המלה הערבית "הלאל")- פטור. בערב ראש השנה, לאחר ששבו מבית הכנסת, היו כולם מנשקים את אם המשפחה, האב היה אומר דברי מוסר ומנחה את בני הבית כיצד עליהם לנהוג בשנה החדשה, אחת הנשים המבוגרות במשפחה היתה מביאה מן הנהר כלים מלאי מים, ובהיכנסה לבית היתה מזה מן המים על המשקופים ואומרת: "כשם שכלים אלו מלאים במים, כך ימלא ביתנו ברכה ושפע."
לפני יום הכיפורים היו עושים "כפרות". מעל ראשו של גבר נהגו לסובב תרנגול ומעל לראשה של אישה - תרנגולת. לעשיית כפרות לאישה הרה השתמשו בתרנגולת ושתי ביצים. בלילה שלפני יום הכיפורים היו הולכים לבית הכנסת ל"התרת נדרים"; היו מזכירים את הנפטרים, מכינים את המאכלים שהיו אהובים עליהם ושולחים אותם לעניים. לפני הסעודה המפסקת היו כל בני -המשפחה מדליקים נרות גבוהים - "קילאפטארי", ונהוג היה שכל משפחה ניאה נר אחד לבית הכנסת. בערב יום הכיפורים הקפידו הכול לבקש סליחה מבני המשפחה, מקרובים ומידידים.
ימי חול המועד של סוכות היו ימים של שמחה, וצעירים וצעירות היו מתקבצים ויוצאים במחולות. את הסוכה קישטו בבדים מפוארים, בירק ובפירות, והעמידו בה כיסא לאליהו הנביא. בליל הושענא רבא היו מתאספים אצל מי שהיתה לו סוכה לעריכת תיקון, ובבית הכנסת אמרו תהלים ונשארו ערים כל הילה. גם הנשים לקחו חלק בליל השימורים "וכולן מטיילות בחוצות ויושבות סביב בית הכנסת." השמחה היתה מגיעה לשיאה בערב שמחת תורה, כפי שמתאר טשארני –"בזמן ההקפות כל האנשים עמדו על הספסלים הארוכימ של ביהכ"נ, מקודם הלכו ילדים עם נרות דולקות ומגילות עטופות בתפוחים ומטפחות של משי, ורקדו כעיזים... אחריהם הלכו נושאי ספרי התורות ואחריהם הלכו רבים מן האנשים בריקוד ובקול.: שירים... לקחו שני אנשים איש אחד על ידיהם... סוף דבר שנשאו אנשים על הידיים גדולים כקטנים." למחרת, ביום שמחת תורה, היו "הולכים איש לרעהו... ועושים קידוש וברכות על פירות ומיני מזונות וכדומה. מן התפילה עד המנחה, גם בלילה מלוים היום טוב כל הלילה במחולות וריקוד לקול תופים והארמאניאים וחלילים." בחנוכה נהגו להדליק נרות בתוך תפוחי אדמה חתוכים, שהיו יוצקים לתוכם שמן ומניחים בהם פתילות.
חג אחר שהרבו בו בשמחה היה פורים, שלדברי נתן אליהשווילי "היה החג היותר עליז וחביב על העם." השמחה החלה לאחר קריאת המגילה בבית הכנסת ונמשכה כל הלילה. במשך כל השבוע "לא נגמר השולחן," והיו ממשיכים במשלוח מנות ומתנות איש לרעהו, מתארחים זה בביתו של זה, "אוכלים 'שותים ומזמרים שירים ופיוטים" והמחול והנגינה בחצרות ובבתים לא פסקו :רגע. מיוחד לפורים היה המנהג לרכב על סוסים: "לפנים היה מנהגם בשיירה נדולה לרכוב על סוסים כמו מיליציע... בקול שירים. אבל כעת רוכבים אחד אחד, וגם נערים קטנים על הסוסים ירוצון.
לחג הפסח קדמו הכנות ממושכות: אפיית מצות, ניקוי הבית, הגעלת הכלים וביעור חמץ. מי שהיה בעל אדמה, נהג להקצות חלקת שדה לגידול חיטה שממנה יוכן הקמח למצות. בעת טחינת הקמח למצות נהגו להדליק נרות שעווה בתוך הריחיים, לבל יהיה הקמח חמץ, או כדי "שלא ישלוט על הקמח סטרא אחרא ושדין וכדומה."
בליל הסדר, הנקרא בפי יהודי גרוזיה "הגדה", התקבצה המשפחה המורחבת בבית אב המשפחה. נהגו לקרוא את ההגדה בעברית בסדר הראשון ולמחרת, בסדר השני, גם בגרוזית. תוך כדי קריאת ההגדה היה נער מן המסובים יוצא מן הבית, לבוש בגדי מסע, ומידפק על הדלת. "היושבים על הסדר שואלים אותו: 'מי אתה' והוא יענה: 'יהודי אני!'' ,מי יאמין לך שיהודי אתה' שואלים הם; והוא יאמר: ,ציצית יש לי'. "זה איננו סימן, תן סימן אחר' -יאמרו לו... ולא יקבלו ממנו שום סימן עד שלא יצעק מאחורי הדלת 'נמול אנוכי כמותכם'' 'אם כן'' ישאלו לו, 'אם יהודי אתה, מדוע באת עכשיו מן הדרך אלינו! האם אינך יודע שחג המצות לנו, וכיצד היית בדרך עד עכשיו!" על כך השיב הנער כי בא מירושלים, ועל פי גירסה אחרת - ממצרים, רק לאחר תחנונים ובקשות רבות היו מניחים לו להכנס, ולא פעם, כדי להרבות עליצות, דרשו לראות במו עיניהם שאנן נימול הוא... בצחינוואלי, כשהגיעו ל"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים," כרך החכם מצה במטפחת "והניח על שכמו והלך ארבע אמות להראות להמסובים כיצד הלכו בני ישראל ממצרים ולחמם על שכמיהם." לאחר סיום הקריאה בהגדה נהגו לשחק בביצים צבועות אדום וכן במשך כל ימי חול המועד.


בית הכנסת

מרכזיותו של בית הכנסת בחיי היהודים בגרוזיה היתה כה גדולה, עד שנתן אליהשווילי קובע כי "היהודי חשב את בית הכנסת לביתו העיקר." עשרות שנים של שלטון קומוניסטי לא פגעו במעמדו של בית הכנסת בחיי היהודים. אריה אליאב, שביקר בגרוזיה בשנות השישים, מתאר: "בימי שבת וחג מתמלאים בתי הכנסת עד לאין הכיל, לא רק גברים אלא גם ילדים מכל הגילים. עזרת הנשים מלאה נשים זקנות ואמהות צעירות ותינוקות בזרועותיהן, והבית מלא המולה בריאה ונורמלית של עדת מאמינים." מדי שבת, לפני תפילת מנחה, היה הקהל מקדים ובא לשמוע דרשה מפי החכם, ולפני תפילת ערבית היו מתקבצים בו "בחורי חמד משמר מול משמר" ומזמרים "שירים מיוסדים משנים קדמוניות" - כפי שמצוין בפתח ספר הפיוטים שקיבץ יעקב חננאשווילי. בבית הכנסת ערכו ברית-מילה ובמקרים רבים גם חתונות. בעת מסע ההלוויה היה החכם דורש בפתח בית הכנסת בפני המלווים. גם בימי השבעה נהגו האבלים לבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית.
באמצעות בית הכנסת אורגנו מעשי צדקה וגמילות חסדים. העניים והנצרכים היו פונים ישירות לקהל בשעת התפילה, לרוב בשבתות ובחגים, והמתפללים היו מכריזים על גובה תרומתם, שאותה היה הגבאי גובה במוצאי החג או השבת. יש שהיו מעכבים את הקריאה בתורה עד אשר הכריזו כל העשירים על נדבותיהם, ואם התמהמהו בעלי היכולת, היה החכם דורש בפניהם ומזרזם בדברי כיבושין להרבות בתרומה עד שנאסף כל הסכום הנדרש.
החכם, מנהיגה הרוחני של הקהילה, שימש כרב, ובדרך כלל גם כחזן, כשוחט, כמורה וכאב בית-דין. החכמים היו מעורים ומעורבים בחיי עדתם ולקחו חלק בכל אירוע חשוב בחיי המשפחה. בדרשות שנשאו בסעודות המצווה ומדי שבת ומועד בבית הכנסת, השכילו לשלב דברי אגדה ומוסר, סיפורי המקרא ומדרשי חז"ל ולקרב בכך את פשוטי העם אל התורה ואל רוח האמונה.
חינוך הילדים היה מסור בידי החכמים והלימודים התקיימו בבניין בית הכנסת או אף בתוך אולם התפילה. התלמידים נחלקו לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה למדה את אותיות האלף-בית ואת התפילות ודיניהן; הקבוצה השנייה למדה את החומש, לעתים עם פירוש רש"י; הקבוצה השלישית אליה הגיעו רק מעטים, המעולים שבתלמידים, למדה משנה, גמרא והלכה, וממנה יצאו אלו שהמשיכו בתלמודם וקיבלו סמיכה כחכמים.
בית הכנסת שכן בדרך כלל במרכזה של שכונת היהודים ובלט בגודלו ובפארו. ה"קהל" היה מוכן לתרום לו ביד נדיבה, והסכומים שנדרשו לאחזקתו ולשיפוצו באו מנדרים, מתרומות, מעליות לתורה ומכיבודים אחרים שנמכרו לכל המרבה במחיר. עם זאת, הדלות הרבה שהיתה מנת חלקם של יהודי גרוזיה במשך דורות רבים נתנה את אותותיה גם בבתי הכנסת, ולא פעם התקשו הקהילות לשפצם או להקים מבנה חדש במקום הישן, שנחרב או עלה באש. תהפוכות ההיסטוריה ועשרות שנות משטר קומוניסטי גרמו לכך, שבגרוזיה כמעט ולא נותרן בתי כנסת עתיקים. מרבית המבנים הקיימים כיום נבנו בתחילת המאה או הוקמו מאוחר יותר. בית הכנסת העתיק ביותר הפעיל כיום הוא זה שבאחאלציחה, שנבנה בשנת 1741.
במאה ה-19 היו ככל הנראה מרבית בתי הכנסת בנויים מעץ או מאבני נחל ואבני גוויל לא מסותתות. בעקבות השיפור שחל במצב הביטחון ובמצבם הכלכלי של היהודים, הוקמו מבנים גדולים ומפוארים בנויים מלבנים או מאבני גזית, כמו בית הכנסת בכותאיסי, שנחנך ב-1886 ובית הכנסת הגדול בטביליסי, שנבנה בשנים 1903-1895. בית הכנסת באוני, שהוקם בשנת 1895, הוא מבנה אבן הבולט בממדיו ובפארו בין כל בתי העיירה. רבים מבתי הכנסת מוקפים חומה ובחצר מצויים מבנים לשירותי דת שונים, כגון מקווה, משחטה, מאפייה למצות ותלמוד תורה.
במראהו הפנימי ובארגון החלל שבו דומה בית הכנסת בגרוזיה לבתי הכנסת של קהילות יהודי המזרח. התיבה נמצאת במרכז או סמוכה לכותל שממול ההיכל, כמו באחאלציחה. ברוב המקומות התיבה העשויה עץ גדולה ומוגבהת ועולים אליה בכמה מדרגות. יש שהתיבה מודגשת באמצעות ארבעה עמודים התומכים בתקרה ומהווים לה מסגרת, כמו בכותאיסי ובקולאשי. בבתי הכנסת החדשים יותר נמצאת התיבה בדרך כלל בקדמת האולם, קרוב להיכל. בעבר פנו המושבים כלפי המרכז, הכסאות או הספסלים היו בנויים או מוצבים לאורך הקירות וסביב לתיבה נשאר חלל נרחב פנוי. סידור זה איפשר לקיים את המנהגים שאותם מתאר טשארני: "אחר התפלה כאשר צריכים לצאת מבית הכנסת מחויב כל איש ואיש לסבב בהקפה אחת כל הבית סביב הבימה, ובאותו צד שבא מחויב להשתדל לא לצאת מאותו הצד כ"א בזמן הקפתו יצא מצד השני". על פי מנהג אחר, כל מי שעלה לתורה "בחזרו מחויב להסב כל ביהכ"נ ולנשק הכובעות מכל האנשים היושבים מסביב בבית הכנסת." כיום, פונות שורות המושבים כלפי ההיכל במרבית בתי הכנסת, אך נוסף להם סדורים מושבים סביב הקירות וסביב התיבה. באחאלציחה, מצויות מצידי התיבה שתי פינות ישיבה מוקפות מעקה עץ ובמרכזן שולחן גדול.
לא ידוע כיצד היו בתי הכנסת מעוטרים בעבר. נראה כי בדורות האחרונים מתפשטת המגמה להרבות בעיטורים. כך עוטרו, בשנות הארבעים, תקרתו וכתליו של בית הכנסת הגדול בטביליסי בציורים של מוטיבים גיאומטריים וצמחיים. בתי כנסת אחרים עוטרו בציורים, כגון תמונת הר סיני מעל ההיכל בבית הכנסת הגדול בכותאיסי, או תמונות נוף דמיוני של ארץ-ישראל בבית הכנסת בסוראמי. בבית הכנסת בטביליסי מעטרים את הקירות לוחות גדולים שעליהם כתובות מלות התפילות העיקריות, בעברית או בתעתיק גרוזי, ולוחות שנה צבעוניים. בדרך כלל, השתדלו להרבות במספר ספרי התורה ומי שהשיגה ידו, ראה זאת כזכות גדולה לתרום ספר תורה לבית הכנסת. הכנסת ספר תורה היתה נחגגת ברוב פאר וזיכתה את התורם בכבוד רב. ספר התורה נתון בנרתיק של עץ ועוף ועליו מעיל לתורה מבד ברוקאד או קטיפה, מעוטר במטפחות משי שאותן היו נשות הקהילה מנדבות בעת נדירת נדרים. (ספר התורה מעוטר ברימונים - "לימוני"). היו נהוגים גם רימונים עשויים עץ, אך מקובלים יותר רימוני כסף נושאי פעמונים. יש ביניהם שצורתם צורת פרי והם דומים בתבניתם ובעיטוריהם לרימונים הנפוצים בפרס, בכורדיסטאן ובעיראק. מאחר שמלאכת הצורפות לא היתה נפוצה בקרב יהודי גרוזיה, ייתכן כי רימונים אלו הובאו לגרוזיה מן הארצות השכנות. רימונים אחרים בולטים במבנה ארכיטקטוני מיוחד בצורת מגדל עגול, ריבועי או משושה, וראשם עשוי בצורת חרוט או כיפה. לא ידוע עדיין מי היו האומנים שיצרו אותם, אך ככל הנראה הם נעשו בטביליסי בסוף המאה ה-19, וייתכן שהם משקפים מסורת אמנותית מוקדמת יותר. רימונים אלו, כמו הכתובות המעוטרות להפליא שאותן גילינו במהלך המחקר ;קראת התערוכה, ראויים לשמש נושא למחקר שיעסוק במסורת האמנות ' ם לשמש נושא למחקר שיעסוק במסורת האמנות העממית בקרב יהודי גרוזיה.




facebook

50, Dizengof str., Tel-Aviv 64332 Israel, Tel. 972-3-6204557 Fax. 972-3-6204573 Email: wcgjmail@gmail.com
Copyright © 2003 - 2014 GeorgianJews.org PART:3