// 14.11.2018 04:29 (Jerusalem)       הפוך לעמוד הבית add    

    צור קשר
חיפוש באתר

  עמוד הבית     תולדות ומסורת  


יהדות גאורגיה וארץ-ישראל


יצחק דוד

ארץ-ישראל תפסה מאז ומעולם מקום מרכזי בחייהם ובאמונתם של יהודי גרוזיה. נתן אליהשווילי, בספרו על תולדות יהודי גרוזיה (1926), כותב: "האהבה והגעגועים לארץ-ישראל היו גדולים ועמוקים... היהודי הגרוזי חשב את עצמו לאזרח ארץ-ישראל, :דמיונו חי שם, בארצו, והגלות היתה רק חלום רע אחד, ארוך, שעוונותיו גרמו ' ' ו חלום רע אחד, ארוך, שעוונותיו גרמו לו... כל ימיו חלם היהודי לעלות לא"י, לראותה פעם בעיניו, לפחות, או להיקבר לעת זקנתו שמה. זה היה כל מאוויו ובזה היה נשבע."
מסורת עתיקה יומין היא בידי יהודי גרוזיה, שהם מצאצאי עשרת השבטים שהוגלו על-ידי מלכי אשור והגיעו דרך מדי, פרס וארמניה אל גרוזיה. אך גם אם ראשוני היהודים הגיעו לגרוזיה רק בימי נבוכדנאצר או מאוחר יותר, אין ספק כי במאה הרביעית כבר היה בגרוזיה ישוב יהודי גדול ומבוסס, שקיים קשרים הדוקים עם יהודי ארץ-ישראל. יהודי גרוזיה, ושליחים שנדדו בין קשרים הדוקים עם יהודי ארץ-ישראל. יהודי גרוזיה, ושליחים שנדדו בין ארץ-ישראל וגרוזיה, תרמו ככל הנראה לגיבוש תפיסות דתיות ומגמות רוחניות קווקז, ועל-פי עדות המקורות הגרוזיים, מילאו תפקיד חשוב בהפצתה בהתפשטותה של הנצרות בגרוזיה.
ארץ הקודש תפסה מקום חשוב בנצרות הגרוזית והקירבה הגיאוגרפית תרמה לקשר האמיץ של הגרוזים לארץ-ישראל. במהלך מאות שנים וברציפות מרשימה הגיעו לארץ נוצרים גרוזים ובנו וייסדו בה כנסיות ומנזרים. מנזרים גרוזיים פעלו בהר סיני, בירושלים, בבית לחם, בנחל קדרון ועוד; המרכזי ביניהם היה מנזר המצלבה בירושלים, שבו מצוי על פי ההשערה קברו של המשורר הגרוזי הנודע, בן המאה ה-,12 שותא רוסתאוולי.
עד המאה ה-19 אין כמעט עדויות לקשרים של יהודי גרוזיה עם ארץ-ישראל, אך ייתכן מאוד שעם הצליינים הנוצרים הגיעו לארץ גם יהודים מאזורים שונים של גרוזיה. ניתן אולי למצוא רמז לקשר בין יהודי גרוזיה לארץ-ישראל במקורות נוצריים-אירופיים מהמאה ה-16 המביאים תיאורים על תנועות משיחיות בקווקז ועל צבא של "עברים כאסיפיים קווקזיים" המתכונן לשחרר את ארץ-ישראל וירושלים מידי התורכים הקשר בין גרוזיה לארץ-ישראל, שנחלש מאוד במאות ה-17 וה-18 עם התפוררות הממלכה הגרוזית, התחדש בראשית המאה ה-19 בעקבות סיפוח גרוזיה על-ידי רוסיה (1801) וכניסתה של רוסיה למעגל המדינות המחפשות דרך :התבססות בארץ-ישראל. על אף יחסי הגומלין המורכבים והמסובכים בין להתבססות בארץ-ישראל. על אף יחסי הגומלין המורכבים והמסובכים בין רוסיה לתורכיה, הקפידה רוסיה לשמור על האינטרסים הממלכתיים והדתיים-כנסייתיים שלה בארץ-ישראל ועל שלומם של הנתינים הרוסים שהיגרו :ארץ, ובכך נוצרו תנאים שהקלו גם את עליית היהודים מגרוזיה לארץ-ישראל. 'ארץ, ובכך נוצרו תנאים שהקלו גם את עליית היהודים מגרוזיה לארץ-ישראל.

העלייה מגרוזיה במאה ה-19

מצבות בבית הקברות על הר הזיתים מעידות. שיהודים הגיעו מגרוזיה לירושלים כבר במחצית הראשונה של המאה. אך ככל הנראה מרביתם עלו מתוח כוונה לסיים את חייהם בארץ הקודש ולהיקבר בה. בין 19 כוללים בירושלים, שמזכיר משה מונטפיורי בשנת ,1855 נמנה גם "כולל גורג'יסטאן." החל משנות השישים של המאה ה-,19 גדל מספרם של הבאים מגרוזיה בעקבות שיפור דרכי הגישה ואמצעי התחבורה. בגרוזיה ובאימפריה העותמנית נסללו מסילות ברזל, ובין אודסה ליפו נפתח קו ימי שהנסיעה בו ארכה שבוע ימים בלבד. והיו שהמשיכו להשתמש בנתיבים הקודמים. בהקשר לכך מעניין כינויו של הסוחר האמיד והנוסע יצחק משה אג'יקיקה, אשר נולד בירושלים ב-1886. על-פי סיפוריהם של ותיקי ירושלים, אביו של משה נהג לעלות לארץ הקודש בשיירות, והערבים שוכני המדבר כינוהו חאג' יצחק, ומכאן גלגול השם אג'יקיקה שבו נתכנו צאצאיו.
רוב העולים הגיעו מכותאיסי, אחאלציחה וצחינוואלי, וכן מעיירות קטנות יחסית - באנדזה, קולאשי וסאצ'חרה. הם כונו בשם "גורג'ים", בעקבות השם התורכי של גרוזיה, "גורג'יסטן", אפשר היה להבדילם מיתר תושבי ירושלים גם לפי הסיומת המיוחדת לשמם, "שווילי", "בן" בשפה הגרוזית, קורותיהן של כמה משפחות יהודיות גרוזיות, אשר עלו והשתקעו בארץ-ישראל, מתועדות במסמכים היסטוריים גרוזיים, כך, למשל, משפחת בלואשווילי, שמוצאה מהעיר כותאיסי התגוררה, בדומה למאות משפחות יהודיות אחרות שהשתייכו למעמד האיכרים, על אדמות הכנסייה הנוצרית. אבי המשפחה דוד בלואשווילי היגר מגרוזיה והגיע לארץ כנתין רוסי בשנות החמישים של המאה הקודמת.
בין ראשוני העולים היה לוי מיכאלאשווילי, שייסד ב-1866 בית כנסת הקרוי על שמו בסמוך לישיבת "תורת חיים" שברחוב הגיא בירושלים העתיקה. עם המשפחות הבולטות שעלו מגרוזיה בתקופה זו היתה משפחת חכמישווילי, שבניה עסקו במסחר ובבנקאות. בשנת 1870 הגיע מאחאלציחה הרב והסופר הנודע אפרים קוקיא וקוקיאשווילי), שרכש חצר רחבת ידיים ברחוב היהודים שברובע היהודי בירושלים, שיקם ושיפץ אותה וייסד בה ישיבה ובית תפילה. בעקבותיו עלו גם קרוביו, ביניהם שלום קוקיא, שקנה חצר בסמוך לבית הכנסת של הסטאמבולאים.
בעת ביקורו בירושלים בשנת 1875 התרשם מאוד סיר משה מונטפיורי מבני העדה הגורג'ית; הוא כותב ביומנו: "נתפלאתי מאוד על ראשי עדת גורג'יסטאן אך זה חמש שנים אשר נתיישבו בירושלים, ועתה המה כשתי מאות נפש במספר, וכולם באו אל הארץ הקדושה ברשיון ממשלת רוסיא, ולאיזה מהם יש אותות הכבוד על לבבם, אחד מהם אליהו בן ישראל יש לו שלושה אותות הכבוד, אחד קיבל עוד מהקיסר ניקאליי, ושניים מהקיסר אלקסנדר, כששאלתי את הראש שלהם". ממשיך מונטיפיורי - "מהיכן באו לאותות הכבוד האלה, השיב לי, שבמשך המלחמה אשר היה להרוסין עם הצירקעסין, כל אנשי הצבא מהיהודים היו נלחמים באמונה ובגבורה נמרצת..."
בתקופת השולטן עבדל-אל חמיד השני - 1909-1876, חל גידול ניכר בהגירה הן בעקבות ההתפתחות הכלכלית בארץ-ישראל והן בהשפעת התמורות החברתיות והכלכליות שחלו ברוסיה ובגרוזיה. על הכיסופים והשאיפות לעלייה מעידה התכתבות בין המשפחות הגרוזיות היהודיות, והמשפט "מי יתן ונתראה בירושלים הקדושה" הפך למעין סיסמה. תלמידי חכמים מקרב צעירי העדה הגורג'ית, שרכשו השכלה בישיבות בירושלים, יצאו לגרוזיה כמורים וחכמים. הם הקימו ישיבות בעיירות ובכפרים ופעלו להגברת לימוד התורה ולחיזוק הזיקה לארץ-ישראל. כאלה היו הרב חיים אליהשווילי, הרב ירמיהו חאחיאשווילי, יעקב גורלאשווילי, הרב יצחק מנשרוב ואחרים. גם ביקורי השד"רים, שהתרבו לקראת סוף המאה הקודמת, וסיפוריהם על ארץ הקודש, תרמו לחיזוק הקשר עם הארץ.
העולים הראשונים מקרב הגרוזים השתכנו באזור חמאם-אל-עין, רחוב הגיא וברחוב חברון בעיר העתיקה, שם החזיקו בבתי כנסת ובישיבות. בשנת,1893 נוסדה ליד שער שכם השכונה הראשונה של הגורג'ים, "אשל אברהם". על פי לונץ, "שכונת 'אשל אברהם' נוסדה מאחד מאחינו הגורג'יסטאנים, ונשען אליה נבנו בתים רבים מבני העדה הזאת, בה בית הכנסת ומספר בתיה מאה."' על פי נתוני זוטא-סוקניק, מנתה העדה הגורג'ית 600 נפש ב-,1891 ו-1,000 נפש בשנת 1909.'על פי פריימן מנתה העדה ב-1913 רק476 נפש וברשותה היו שישה בתי כנסת'' הגורג'ים התגוררו בשכונות שונות של העיר, ביניהן; נחלת שמעון, זכרון משה, באב אל עמוד, מוסררה, ראחיליה, מאמילה, יהודייה, בית וגן ועוד. עם תחילת המאה הנוכחית נפוצו יהודי גרוזיה גם בשכונות אחרות בירושלים, כמו מסעודיה וזאראפיה, ואף בערים אחרות. בודדים יצאו להתיישבות חקלאית ועסקו בפרדסנות ובבוסתנאות.

העדה הגורג'ית בירושלים

הגייג'ים יזושני ירושלים עסקו בענפי המסחר השונים, בעיקר בטקסטיל, והרחיבו את עסקיהם לערים אחרות בשפלה ובגליל. הם עשו חיל בעסקיהם במיוחד בתקופת חג המולד, כאשר עשרות אלפי עליינים רוסים פקדו את ירושלים ואת המקומות הקדושים בארץ-ישראל. ביניהם היו דוד מיכאלאשווילי, שהגיע עם משפחתו ב-1889 מסוג'ונה !רכש בית בעיר העתיקה במעלה סראיה, ומשפחת ישראלאשווילי, שייסדה ב-1891 חברה למסחר וליצוא אריגים ומוצרי טקסטיל.
על החתך החברתי של יהודי גרוזיה, שעלו ארעה במחעית השנייה של המאה ה-,19 מעידים הרב הראשי של אחאלציחה ר' יוסף דודאשווילי ונציגי העדה, במכתבם משנת 1888 לעיתון המל'ץ: "העשירים האחדים שישבו פה עזבו את מקומם ויעלו לארץ הקדושה לשבת שם ולא נשארו פה רק בני דלת העם.
נראה שמרבית העולים נמנו עם הרבדים האמידים יחסית בקרב יהודי גרוזיה והצליחו להעביר ארצה משאבים ואמצעים הן לצורך מחיית משפחותיהן והן לצורך השקעות בבנייה ובמסחר. במיוחד נודעו בעושרם המופלג אפרים ושלום קוקיא, שהקימו חצרות יפות ובתים מפוארים שדמו לארמונות ובהם אולמות רחבי ידיים מרוצפים בשיש איטלק'.
ההיסטוריון זאב יעב"ץ, שביקר בארץ בשנות התשעים של המאה ה-19, שיבח את הגורג'ים על תרומתם להתפתחות המסחר ועל דרכי העזרה ההדדית שלהם; "האנשים האלה בעלי קומה, בעלי כח ידיים וכח לב ואמיצי לב, הבאים הנה וכל' זינם עליהם כצירקסים גמורים, אינם בני תורה, אך לעומת זה רבה היא הברכה אשר הביאו לירושלים, כי באים הם וצרורות כספיהם בידיהם, הם מביאים את המסחר בידי אחינו, ועושים מעט מעט את ארץ-ישראל לארץ מסחר ומדה טובה לרבים מעשיריהם, כי הגדולים תומכים את הקטנים, לא במתת נדבה, כי אם בהטילם מלאי אל תוך כיסם, ומשתתפים עמם ונוטלים עמם ונוטלים חלק קטן מהם, עד שהעני יכול לעמוד מחמת עצמו. אז מוציא העשיר את ממונו ומסתלק. על כן יצליחו כל סוחריהם ואין להם לא כולל ולא חלוקה, לא ממונים ולא משולחים, וראשי עשירי אחינו המה הם.
ברוח דומה מעיד גם נחום דב פריימן: "אין לך עבודה קשה המפרכת הגוף שיהודי גורזי ימאס בה, ולפיכך לא יפגוש בירושלים יהודי גורזי מחזר על הפתחים ופושט יד. נמצאים גם ביניהם אי אלה עניים מקבלי צדקה... או תלמידי חכמים שתורתם אומנותם והעדה עצמה דואגת לכלכלתם ואינם נופלים למשא על הציבור הכללי... ביניהם נמצאים גם עשירים ובחריצותם במסחר הם מכוננים להם פה בתי מסחר ומתפרנסים בכבוד ומעסיקים עוד אצלם יהודים עניים אחרים... על אחינו הגורזים אפשר לומר 'נפש בריאה בגוף בריא'. מצוינים אחינו אלה באומץ רוח ועוז נפש, שאין דוגמתם מצויה בעמנו."" תיאורים אלה היו מוגזמים במידה לא מעטה. ברשימת נתמכי קרן "מזכרת השר משה מונטפיורי" (1901-1900), מופיעים גם שמות של נזקקים מבני העדה.
גם אם הגורג'ים לא היו )'בני תורה", כדברי ההיסטוריון יעב"ץ, הרי שהשקיעו מאמצים רבים בחינוך הדור הצעיר. ברשימה המתייחסת לשנת 1876 מצוין: "אנשי גוזעסתאן ובאו מחדש משך שבע שנים ויושבים בעיה"ק ירושלים ת"ו ותקנו להם בית הכנסת של חברה גרוזעסתאן קותאייס... עוד יש להם שני בתי מדרשיות וישיבות ולומדים שם יום ולילה." בתלמוד התורה הגורג'י "שארית ישראל" למדו עברית בעברית ולכן היה פתוח לכל העדות: "והרבה מבני העדות האחרות מקבלים שם חינוך יסודי הגון."" בני העדה הגורג'ית נמנו עם תלמידי ישיבת "שער השמיים", בה עסקו בעיקר בלימוד הקבלה, ועם ישיבת "תפארת ירושלים" הספרדית."
הגורג'ים, שהחזיקו בנתינות רוסית, היו קשורים ל"כולל הספרדי". כך למשל, ב"פנקס הספרדי הכללי" 1880-1851 מופיעים שמות של יהודים גורג'ים. ככל הנראה, הם הופיעו כ"כולל" עצמאי רק לצורך גיוס כספים ותרומות. מאז הרבע האחרון של המאה ה-19, שאפו ראשי העדה הגורג'ית להינתק מהכולל הספרדי ולהוות עדה אוטונומית, המנהלת את ענייניה ומוסדותיה באופן עצמא'. במיוחד הורגש הצורך ברכישת חלקת קרקע נפרדת לבית העלמין, וזאת מפני שהכולל הספרדי גבה מבני העדה הגורג'ית סכומים גבוהים בעבור הקבורה, גם איסוף הכספים בקרב קהילות יהודיות בקווקז ובגרוזיה באמצעות השד"רים, וחלוקתם בארץ, היו נושא להתכתשויות ולוויכוחים בלתי פוסקים בין, הספרדים לבין ראשי העדה הגורג'ית, למרות העובדה שבשנת 1895 הוקם בירושלים ועד בין-עדתי להשכנת שלום, לא פסקו המחלוקות בין הספרדים לבין הגורג'ים, הן בנוגע לקבורת המתים וקביעת התשלומים, הן ביחס לחלוקת כספים לצדקה ולקמחא דפסחא. ב-1913 היו לעדה כולל ובית דין משלה.
םלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בבני העדה הגורג'ית. רבים התרוששו והקהילה נדלדלה ונחלשה. הקשר עם גרוזיה נותק והעלייה פסקה. התורכים ירשו את מחזיקי הנתינות הרוסית. מעטים העדיפו להתעתמן ולהתגייס לצבא העותמני, אחרים נאלצו לחזור לגרוזיה ורבים ברחו למצרים. כמה מבין 'פליטים שהגיעו למצרים התנדבו לגדודים העבריים בהנהגתם של טרומפלדור ז'בוטינסקי, ביניהם היו יוסף אפרימאשווילי, יעקב לויאשווילי, ספיאשווילי עוד. וכך תיאר אותם ז'בוטינסקי ביומניו: "היו גם שבעה גורג'ים ששמות 'משפחה הארוכים שלהם הסתיימו ב'שווילי'... אלה היו שבעה בחורים כולם ;אחד גבוהי-קומה, זקופים עם שרטוטי פנים מחוטבים, והם הגיבורים בכל 'בטליון שלנו. אהבה רבה אהבתי אותם על הליכתם השקטה על ענוותם, על רגש הכבוד שבלבם לעצמם, לחבריהם, לאדם הגדול מהם בשנים ובתואר..."

העל''ה הציונית

עם תומ המ'לחמה , התחדשו הקשרים עם גרוזיה, ועל אף אי היציבות הפוליטית התחדשה העלייה, שהושפעה מההתעוררות הציונית שחלה בימי הרפובליקה העצמאית בגרוזיה ,~1921-1918, ומנוכחותם של אלפי פליטים וחיילים יהודים וקבועות חלוצים שעברו בגרוזיה בדרכם לארץ-ישראל. ההשתלטות הסובייטית, ששמה קץ לתקוות ציוני גרוזיה לפעילות חינוכית ותרבותית לאומית והמצב הכלכלי שהלך והחמיר, הביאו ללחץ גובר לעלייה. ראשי הציונות הגרוזית רקמו תוכניות לארגון עליית מאות משפחות להתיישבות חקלאית בארץ-ישראל, אך המכשולים ששמו השלטונות בדרך לעלייה וההתנכרות מצד מוסדות העלייה העיוניים גרמו לעיכוב שהלך והתמשך. רק ב-1925 עלה בידי הרב דוד באאזוב ובידי נתן אליהשווילי לצאת בשליחות לארץ-ישראל כדי לבדוק את אפשרויות הקליטה. אכזבתם היתה רבה כשמצאו כי ראשי היישוב והתנועה הציונית אינם מוכנים לסייע בהקצאת המשאבים הנדרשים, וכי בני העדה בארץ שקועים בעסקיהם ומפורדים ולא יטו שכם למשימה. במאמצים רבים עלה בידם להשיג סרטיפיקטים לחמישים משפחות מתוך המאתיים שהתכוונו לעלות. אכזבתם גדלה עוד יותר בשובם לגרוזיה, כאשר התברר שרבות מן המשפחות שביקשו לעלות התרוששו ולא יעלה בידן אף לממן את הוצאות הנסיעה. התקוות הגדולות נגוזו, ובשלהי 1925 יצאה לארץ-ישראל רק קבוצה קטנה של משפחות, בראשות נתן אליהשווילי. בין העולים היו כמה מפעילי התנועה הציונית בגרוזיה, כמו יצחק חננאשווילי, משה קריכלי ואחרים. העולים הגיעו לארץ שהיתה מצויה בעיצומו של משבר כלכלי קשה. ההבטחות לקרקע לא מומשו והעולים התיישבו כפועלים חקלאיים בפתח תקוה. תנאי המגורים היו קשים, הפרנסה מועטה והשכר נמוך. העולים, שהיו כולם בעלי משפחות, סבלו סבל רב. נתן אליהשווילי, שנפטר במרס 1929, לא זכה לראות בהגשמת חלומו לעלייה ציונית-חלוצית גדולה מגרוזיה. בקייץ של אותה שנה, 'צאו רוב המשפחות להתיישבות בשכונת יעקב בבנימינה; הם נתקלו בקשיים עצומים וקליטתם הכלכלית והחברתית היתה כואבת ורוויית אכזבות. בראש הקבוצה עמד מאיר מגלאשווילי, אחד המנהיגים המסורים והמרכזיים של התנועה הציונית בגרוזיה. אף שהיה איש הגות וספר, דבק מגלאשווילי בדרך ההגשמה החלוצית. הוא נאלץ לנהל מאבקים עיקשים עם פיק"א ורשויות אחרות, ורק לאחר שנים של תלאות, הגיעו המתיישבים אל המנוחה ואל הנחלה.
קבוצת המתיישבים לא יצרה קשרים עם בני העדה הגורג'ית שהתערו יותר ויותר בחיי הכלכלה והחברה הארץ-ישראליים. אמנם, בשנות העשרים והשלושים פעל ועד העדה הגורג'ית כגוף עצמאי, בלתי-תלוי בעדה הספרדית, ועסק בעיקר בפעולות צדקה למען נזקקים בני העדה, אך הגורג'ים, כעדה, הלכו ונטמעו בסביבתם. בעיקר השתלבו בקרב בני העדה הספרדית שעמם באו רבים מהם בקשרי נישואין. השכונות הוותיקות שליד שער שכם ובתי הגורג'ים שבעיר העתיקה ניטשו בעקבות מאורעות 1921 ו-1929 ובני העדה התפזרו לשכונות אחרות בירושלים ולמקומות יישוב ברחבי הארץ. כך נסגר בית הכנסת שברחוב הגיא וספרי התורה שהיו בו הועברו לבית הכנסת הגורג'י שבשכונת זכרון משה.
בסוף שנות העשרים נפסקו כמעט כליל הקשרים בין גרוזיה וארץ-ישראל, ורק מעטים מבני העדה בארץ התמידו בקשרי המכתבים עם קרוביהם בארץ מוצאם. בגרוזיה, דיכא השלטון הסובייטי כל פעילות ציונית ופגע קשות בחינוך הדתי והלאומי, אולם לא הצליח להצמית את הכמיהה העזה לארץ-ישראל.
בשלהי שנות השישים היו יהודי גרוזיה בין חלוצי המאבק לחידוש העלייה מברית-המועצות. המכתבים הפומביים של יהודי גרוזיה אל הוועדה לזכויות האדם של האומות המאוחדות היו לנקודת מפנה במאבק לעלייה, שהביא בעקבותיו לפתיחת שערי ברית-המועצות ולגל העלייה הגדול של יהודי גרוזיה בשנות השבעים.




facebook

50, Dizengof str., Tel-Aviv 64332 Israel, Tel. 972-3-6204557 Fax. 972-3-6204573 Email: wcgjmail@gmail.com
Copyright © 2003 - 2018 GeorgianJews.org PART:3