// 14.11.2018 04:39 (Jerusalem)       הפוך לעמוד הבית add    

    צור קשר
חיפוש באתר

  עמוד הבית     תולדות ומסורת  


תולדות יהודי גאורגיה עד ימי המשטר הסובייט'


גרשון בן-אורן

בסיפור קורותיהם של יהודי גרוזיה רב עדיין הנסתר על הנגלה. כל הידוע על תולדותיהם עד סוף המאה ה-18 הם רמזים קטועים, המסתמכים על שברירי עדויות המשוקעות במסורות שנשמרו בכתב או בעל-פה, או משובצים בספרות מסעות. עדויות מעטות בלבד נסמכות על ממצאים ארכיאולוגיים. למן המאה ה-18 מתבהרת התמונה בהדרגה, בזכות תעודות משפטיות שנשמרו בעיקר בגנזי כנסיות ומנזרים. אליהן מצטרפים, למן המאה ה-,19 מסמכים של השלטון הרוס''' בתקופה זו החלה יהדות רוסיה לגלות עניין ביהודי הקווקז, וידיעות הקשורות בהם פזורות בעיתונות היהודית הרוסית ובכתביו של הנוסע היהודי יוסף טשארני, שסייר ברחבי גרוזיה בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה.
נסיונות ראשונים לחקור את תולדות יהודי גרוזיה החלו בשלהי המאה ה-19, ועסקו בכך בעיקר חוקרים שגילו עניין במיתוס של עשרת השבטים ובמסתרי הממלכה הכוזרית.נ מחקר מדעי שיטתי החל בשנות השלושים בעיקר בידי חוקרי המוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי ליהודי גרוזיה שפעל בטביליס''' מחקרים אלו נקטעו עם סגירת המוזיאון בשנת ,1951 ובחלקם לא פורסמו עד היום. מאז ועד לתקופה האחרונה העזו רק מעטים לעסוק בנושא זה, והבולט בהם היה ניסן באבאליקשווילי. באחרונה, בעקבות השינויים שחלו בברית המועצות, מגלים חוקרים יהודים ולא-יהודים עניין מחודש בתולדות יהודי גרוזיה, ויש לקוות כי מחקריהם יחשפו מקורות שלא נודעו עד עתה. אין תימה, אם כן, שאך מעט מתולדותיהם של יהודי גרוזיה הועלה על הכתב~ וגם במאמר זה לא נוכל אלא לסכם את המעט הידוע.

המסורות על בואם של היהודים לגרוזיה

מסורת נעל-פה העוברת בקרב יהודי גרוזיה מדור לדור, מייחסת את מוצאם לעשרת השבטים שהוגלו על-ידי שלמנאסר מלך אשור שהושיבם "בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". מסורת זו מקובלת גם בקרב יהודי דגסטן וכורדיסטן. חוקרים ניסו למצוא לה סימוכין בפלוגתא של חכמי התלמוד על מקומם של עשרת השבטים. "להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר: לאפריקי" לטענתם, אין אפריקי הנזכרת במקומות שונים בתלמוד אלא איבריה - מלכות גרוזיה הקדומה. זאת כי השם איבריה נהגה בלשונות היוונית והרומית "איבריקה", ומהן התגלגל לעברית כ"אפריקי-אפריקה".
יש המביאים אסמכתא נוספת לקדמותו של היישוב היהודי בקווקז בזהותם את השם "כספיא" עם הארצות השוכנות ליד הים הכספי. לדבריהם, לשם שלח עזרא שליחים בחפשו לוויים למקדש: "ואוצאה אותם על אדו הראש בכספיא המקום ואשימה בפיהם דברים לדבר אל אדו אחיו הנתונים בכספיא המקום להביא לנו משרתים לבית אלוהינו''.
על אף נסיונות אלה ואחרים, נשארת המסורת על מוצאם של יהודי גרוזיה מעשרת השבטים בתחומי האגדה, ולא נמצא לה ביסוס מחקרי.
המסורת הכתובה הקדומה ביותר הידועה כיום מופיעה בספר דברי הימים של גרוזיה "כארתליס צחובריבה". זו מייחסת את בואם של היהודים לגרוזיה לחורבן הבית הראשון "אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי וביקשו אדמה מה'מאמאסאחליסי (נסיך, ראש שבט או בית-אב) של מצחיתה תמורת תשלום מס גולגולת. הוא נתן להם אדמה ליד אראגווי, על המעיין הנקרא בשם זאנאווי, והושיבם שם. המקום שניתן להם תמורת תשלום מס גולגולת נקרא עכשיו חרק, בגלל המס." במקום אחר, מספר ה"כארתליס צחובריבה" על פליטים יהודים שהגיעו לגרוזיה לאחר שהוגלו על-ידי אספסיאנוס והתיישבו במצחיתה ליד אחיהם שישבו שם זה מכבר.) היהודים מכונים שם "אוריה" או "הוריה", כינוי הרווח בכל המקורות הגרוזיים המוקדמים ומימי הביניים המאוחרים. במאה ה-19, תפס את מקומו הכינוי "איבראילי", בעוד הכינוי "אוריה" הפך לכינוי גנאי ליהודים. ה"כארתליס צחובריבה" נערך רק במאה ה-11, לכן יש להתייחס בספקנות למסורות המובאות בו, גם אם הן נסמכות על מקורות קדומים מאוד. שכן ייתכן שמקורן ברצון לקשר את בואם של היהודים לגרוזיה למאורעות היסטוריים ידועים. עם זאת יש מקום להנחה שהיישוב היהודי בגרוזיה קדם לספירה הנוצרית. גרוזיה שכנה בטווח ההשפעה של האימפריות המזרחיות הגדולות של העולם העתיק - אשור, בבל ופרס - וקיימה עמן קשרי מסחר ותרבות. יהודים היו עשויים להגיע לגרוזיה כסוחרים, כמהגרים או כפליטים, מן המקומות השונים שבהם נפוצו במרחב גדול זה, בעיקר בתקופה שבה היתה גרוזיה חלק מן הממלכה הפרסית. ראוי לציין כי גם בארמניה, שכנתה של גרוזיה מדרום, התקיים בין המאות הראשונה לרביעית יישוב יהודי גדול. עד כמה מקובלת היתה המסורת לפיה נימנו היהודים עם תושבי גרוזיה כבר בתקופה קדומה, ניתן ללמוד מן הפיסקה ב"כארתליס צחובריבה" המספרת כי העברית היתה בין הלשונות הנפוצות בגרוזיה; "וידברו בכארתלי שש שפות, ארמנית, גרוזית, כוזרית, ארמית, עברית ויוונית, וידעו את השפות האלה כל מלכי כארתלי אבות ואמהות."
העדויות הארכיאולוגיות הקדומות ביותר לישיבתם של יהודים בגרוזיה הן מצבות קבורה שנמצאו ליד מצחיתה. על המצבות המיוחסות למאות השלישית-חמישית חקוקות כתובות בארמית ובעברית. בכתיב ניכרת גם השפעת השפה הגרוזית, והשם הגרוזי "גורק", שמקורו פרסי, מופיע על אחת מן המצבות (''יהודה דמתקרא גורק"). על המצבה השנייה, של יוסף בר חאזן, חקוקים גביע וכד. במסורות הגרוזיות על הפצת הנצרות בארץ זו תופסים היהודים מקום מיוחד. אגדה המובאת בכמה גרסאות ב"כארתליס צחובריבה" קושרת את יהודי גרוזיה עם סיפור צליבתו של ישו. מסופר בה כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי גרוזיה וביקשו שיבחרו מתוכם חכמים שיבואו לירושלים ויקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מנכבדי היהודים בגרוזיה, אליוז ממצחיתה ולונגינוז מקארסאני, יצאו לירושלים. הם היו נוכחים בעת הצליבה ולקחו עמם את כותנתו של ישו. בשובם לגרוזיה, יצאה אחותו של אליוז לקבל את פניהם ואימצה את הכותונת אל לבה, ובהיותה הלומת צער על מותו של ישו, נפלה ומתה. היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קברה במצחיתה צמח עץ ארז שהובא מלבנון. המסורת העממית מצביעה על מצבת קבר במרכזה של כנסיית סווטיצחובלי שבמצחיתה כעל קברה. ייתכן שבאגדה זו יש רמז לכך, שבקרב יהודי גרוזיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושה החלה להטיף לנצרות.
במרכזן של המסורות על הפצת הנצרות בגרוזיה עומדת דמותה של נינו, שהגיעה מקפדוקיה בשנת 330 בערך. מסופר כי החלה את שליחותה בכפר אורבניסי, הנמצא כמאה ק"מ ממצחיתה, שבו ישבו יהודים רבים. יש הסבורים, כי השם "אורבניסי" מקורו בשם "אוריית אובאני" - כלומר, "שכונת היהודים". האגדה מספרת, כי נינו התקבלה על-ידי היהודים בסבר פנים יפות, מאחר שדברה בשפתם - עברית. בין תלמידיה הראשונים היו אביתר הכהן, שהיה על פי המסופר נכדו של אליוז, ובתו סידוניה. על פי מסורות אלו, אביתר, המכונה "אוריהקופילי" - כלומר, היהודי לשעבר, "הכיר היטב את הברית הישנה, דרש את ברית כריסטוס ללא פחד ובמסירות נפש", והורה אותן לרבים ואף למלך מיריאן ולמלכה ננה. סידוניה, שהלכה אחר נינו ועמה שש אמהות יהודיות, היתה עדה למעשי הנפלאות של השליחה. חלק מהסיפורים על נינו מובאים בשמם של אביתר וסידוניה. המתנצרים הביאו לפילוג בקהילה היהודית. המסורת מספרת על אנשים שביקשו לסקול את אביתר באבנים, ורק התערבותו של המלך הצילה אותו מידם. כאשר הטבילה נינו את המלך ועמו את מרבית תושבי כארתלי, לא היו יהודי מצחיתה ביניהם, אלא רק חמישים משפחות, מצאצאי בר-אבא (הגנב שניצל מן הצליבה לצידו של ישו, והגיע על פי האגדה למצחיתה).
אין ספק שהיסוד האגדי במקורות אלו חזק מאוד, וקשה לקבוע מהו גרעין האמת שבהן. ידוע כי גם במקומות אחרים ראו שלוחי הנצרות ביהודים יעד ראשון להפצת תורתם ובקרב תפוצות ישראל קמו קהילות של "יהודים-נוצרים", שקיבלו את הנצרות מכיוון שראו בה צורה של התחדשות האמונה היהודית. סביר להניח שגם בגרוזיה מצאו רעיונות הנצרות הד בקרב היהודים לפני שנתקבלו על-ידי הגרוזים, שאמונתם הושפעה מן הדת הפרסית. עם זאת, ייתכן שמסורות אלו טופחו על-ידי הכנסייה מתוך מגמה לחזק את מעמדה של הנצרות בגרוזיה בתחילת דרכה ולהעניק לה לגיטימציה. בכל מקרה ניתן להסיק מהן על קיומו של יישוב יהודי גדול ומבוסס בגרוזיה בתחילת המאה הרביעית, אם כי אין אפשרות להעריך מה היה גודלו ומשקלו בקרב האוכלוסייה.
עדות לקיומו של יישוב יהודי מבוסס בגרוזיה מאתיים שנה מאוחר יותר ניתן למצוא במקור גרוזי מן המאה השישית, המספר על צעיר פרסי שברח ממולדתו למצחיתה, כדי להכיר את האמונות הנוצרית והיהודית ולבחור ביניהן. מסופר עליו, שנכנס לבית תפילה של יהודים. מעמדו של בית הכנסת מתואר כשווה למעמד בתי התפילה של הדתות האחרות במצחיתה.

היהודים בימי הביניים

אם ידיותינו על תולדות יהודי גרוזיה עד למאה ה-4 דלות ומעורפלות, הרי שהעדויות על גורלם בימי הביניים מועטות עוד יותר. במקורות הגרוזיים הידועים לנו, מן המאה ה-4 ועד המאה ה-17, היהודים אינם מוזכרים כמעט. גם מימצאים ארכיאולוגיים וכתבי-יד יהודיים מתקופה זו כמעט שאינם בנמצא. אולם אין בכך כדי לערער את המסורת על קדמותו ורציפותו של היישוב היהודי בגרוזיה.
במאה ה-7 התעצמה והלכה האימפריה המוסלמית, ולאחר כיבוש פרס וארמניה נכבשה גם גרוזיה ובחלקים נכבדים ממנה שלטו עד 1122 אמירים ערבים. במקורות יהודיים מחוץ לגרוזיה, מן המאות ה-10 עד ה-12, נזכרים יהודי גרוזיה בהקשר למאבק בין הקראים לבין היהדות הרבנית. חכמים קראיים שתארו את התפתחות התנועה הקראית והכתות שקמו בה מזכירים את כת ה''טפליסיים''. מקור השם בכינויו של מייסדה, מוסא אל-זעפראני, שהגיע כנראה מבגדד לטיפליס (טביליסי) במחצית השנייה של המאה התשיעית. יהודה הדסי מתאר אותו כ"מוסא אל-זעפרני הנודע אבו עמרן אל-תפלסי הנעתק ממקומו אל מדינת תפליסי. ידיעותינו על הכת כה מעטות עד שאין אפשרות לדעת אם מרכזה התקיים בטביליסי לאורך זמן. סביר עם זאת להניח, שמאמיניה נפוצו גם במקומות אחרים במזרח. בכל מקרה, ניתן להסיק מקיומה של הכת על הקשרים שהתקיימו בין יהודי גרוזיה ובין הקהילות היהודיות שבשכנותה.
במקורות אחרים נזכרים יהודי-גרוזיה בין היהודים הרבניים. כך מונה הראב"ד ב"סדר הקבלה" את יהודי "ארץ הגרגשי שנקראת גרגשתאן" ברשימת הקהילות :,סדר הקבלה" את יהודי "ארץ הגרגשי שנקראת גרגשתאן" ברשימת הקהילות ;נאמנות ליהדות הרבנית." בנימין מטודלה, שביקר בבבל במחצית השנייה של 'נאמנות ליהדות הרבנית." בנימין מטודלה, שביקר בבבל במחצית השנייה של המאה ה-12, מספר שראה בבגדד, עיר מושבו של ראש הגולה, יהודים מארצות שונות במזרח, וביניהם יהודים היושבים ב"ארץ גרגיין עד נהר גיחון והם הגרגשים והם בדת הנוצרים", הם בין הקהילות אשר "ראש הגולה(ובבבל) נותן להם רשות...לשום על כל קהל וקהל רב וחזן כי הם באים אליו לקחת הסמיכה רשות ומביאים לפניו דורונות ומתנות." פתחיה מרגנסבורג, נוסע יהודי אחר בן התקופה, מתייחס ליהודי "ארץ אררט" (כינוי לדרום הקווקז), ומזכיר יהודים שפגש בבגדד ושכינו את עצמם "יהודים מארץ משך" אשר לימדו את בניהם תורה ותלמוד ירושלמי. את "משך" הנזכר במקרא כאחד העמים הצפוניים, מקובל לזהות עם השבט הגרוזי "מסחי" מדרום גרוזיה. מדברים אלו ניתן להסיק, כי במאה ה-12 היו יהודי גרוזיה במעגל ההשפעה של ישיבות בבל. שמץ מחיי הרוח, שהתקיימו אולי בגרוזיה של ימי הביניים, מגלה לנו כתב יד העוסק בלשון העברית ובדקדוקה, שנכתב בעיר גאגרה אשר לחוף הים השחור בשנת דתתקס"ח (1208).
למרבה הצער, אין בידינו עדויות נוספות על היהודים בתקופת העצמאות והפריחה של גרוזיה, שתחילתה בימי המלך דוד "הבונה" (1125-1089) ושיאה בימי "תור הזהב" של המלכה תמר(1213-1184). אפשר עם זאת לשער כי איחודה של גרוזיה תחת בית באגראטיוני ופיתוח המסחר והמלאכה, הביאו לשיפור במצבם של היהודים. מרקו פולו, שעבר בגרוזיה ב-1272 מציין כי "טפליס מיושבת על-ידי נוצרים גרוזים וארמנים וכן מספר מוסלמים ויהודים." ספר דברי ימי גרוזיה מספר על רב סוחר ("דיד-ואטצ'ארי") זנכן זרובבל, שנשלח על-ידי חצר המלוכה להביא את חתנה של המלכה תמר מרוסיה. יש הסבורים כי זרובבל זה היה יהודי. הכיבוש המונגולי, ששם קץ לעצמאותה של גרוזיה והמיט על הארץ הרס וחורבן, פגע ללא ספק גם ביהודים. עם זאת ייתכן שרמז לקיומם של מרכז תורה ויצירה רוחנית בקרב יהודי גרוזיה במאה ה-14 ניתן למצוא בכתביו של ר' ישעיה מטאבריז. במבוא לספרו הקבלי "ספר הכבוד" הוא מציג את עצמו כ"ישעיה המכונה בשם רב בן הרב רבנו יהוסף אלתפליסי ז"ל.
המקור העיקרי שממנו ניתן ללמוד על מצבם של היהודים בימי הביניים הוא התעודות מן המאות ה-17 עד ה-19, שפורסמו בקובצי המחקרים של המוזיאון ההיסטורי-אתנוגרפי ליהודי גרוזיה. תעודות אלו שופכות אור על מעמדם המשפטי-חברתי-כלכלי של היהודים בשלהי ימי הביניים, והן עשויות לשמש עדות גם למצבם במשך מאות השנים הקודמות, בהנחה שמקומם בריבוד החברתי לא נשתנה.
מעמדם של היהודים נקבע מתוקף מקומם במערכת הפיאודלית, שהיתה נהוגה בגרוזיה בימי הביניים והתקיימה עד מחצית המאה ה-19. היהודים, שעיסוקם המסורתי היה המסחר, השתייכו למעמד הצמיתים - "קמאני" - כלומר, אנשים שיש להם אדון. עם הצמיתים נמנו האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים. הצמיתים היהודים, כשאר הצמיתים, נחלקו לסוגים שונים, שנבדלו זה מזה במעמדם הכלכלי, בזכויות ובחובות, ובמידת התלות באדון. היהודים היו ברובם סוחרים זעירים ורוכלים נודדים שסבבו בין הכפרים, אך נראה כי לרבים מהם היו גם חלקות אדמה, בעיקר של עצי פרי וגפנים והיו ביניהם גם בעלי מלאכה. היו בהם חסרי רכוש, שקיבלו מאדוניהם בית וחלקת אדמה, וזכות לסחור או להחזיק בדוכנים או בחנויות השייכים לו, והיו בעלי רכוש פרטי שיכלו למכרו, או להוסיף לו על-ידי קנייה. יהודים נזכרים בתעודות רבות בהקשר לעסקות קנייה ומכירה של קרקעות, בתים, כרמים ורכוש חקלאי אחר. ידוע גם על יהודים שהיו בעצמם אדונים לצמיתים, ובהם צמיתים נוצרים. אין ספק שלא מעטים בקרבם היו אמידים.
זכויותיהם וחובותיהם של הצמיתים - יהודים כאחרים - נקבעו בזיקה לנסיבות שהביאו לשעבודם; זכויותיהם של אלה שהפכו לצמיתים מרצונם החופשי, בבקשם אדון שיגן עליהם, היו רבות משל צמיתים שנמכרו על-ידי אדוניהם הקודמים, נמסרו כמתנה או כנדוניה, או ניתנו כתמורה לתשלום חוב.
מעמדם של צמיתים שהוקדשו לכנסיות או למנזרים הוגדר בכתב על-ידי אדוניהם הקודמים, וכך היו מוגנים יותר מעושק. כך, למשל, עולה מתעודה מ-1789, לפיה שלושה צמיתים יהודים העוסקים במסחר, אותם מקדישה מרים מלכת אימרתי למנזר גלאתי, יהיו חייבים להעלות למנזר מדי שנה מס של 15 מרצ'יל (יחידת כסף) וליטרה דונג לנרות .
הצמיתים נבדלו זה מזה במידת חופש התנועה שלהם, ובכמות המסים והעבודות שהוטלו עליהם. חובות הצמית כלפי אדוניו התבטאו בתשלום מס, ששולם בדרך כלל במוצרים שונים, ובעבודות בבית האדון ובשדותיו. כמו כן, היה עליו לשלם עבור זכויות מיוחדות, כמו הזכות להשתמש במרעה או לסחור; היה עליו להעניק לאדון מתנות שונות לרגל אירועים משפחתיים וחגים, וכן לעמוד לשרותו ככל אשר ידרוש. הצמית היה חייב להתייצב לשרות צבאי באם נקרא לכד על-ידי אדוניו, חובה שהיהודים המירו, בדרך כלל, בתשלום מס. פרט למסים ששילם לאדוניו, היה על הצמית לשלם מיסי ממלכה ולהעלות מס לכנסייה.
מעמדם של הצמיתים היה פועל יוצא של סוג האדונים אליהם היו שייכים: צמיתי המלך, צמיתים השייכים לכנסיות או למנזרים, וצמיתים המשועבדים לנסיכים. בדרך כלל, נחשב עול הנסיכים כקשה ביותר. למן המאה ה-17, ככל שנחלש השלטון המרכזי ומצבם הכלכלי של הנסיכים הידרדר, גברה מגמת הניצול של הצמיתים והוכבד עול המסים. הנסיכים לא היססו להפריד בין בני משפחה ולעקור אנשים מבתיהם ומקהילתם כשהחליטו למסרם כתמורה לחובותיהם, כנדוניה או כמתנה. במקרים רבים היו יהודים קרבן לשוד ולחטיפה של אצילים-שודדים. התעודות משקפות מסכת קשה של מעשי אכזריות וסחיטה, שגרמה ליהודים להימלט מעריצות אדוניהם ולהעדיף את חסות המנזרים או המלוכה. עדויות על כך מצויות, למשל, בתעודות משפטיות מן השנים 1801-1798, העוסקות בבני משפחת מנשראשווילי, שהגיעו לסוראמי לאחר שנמלטו מאדונם הקודם והיו לצמיתים של מנזר סווטיצחובלי במצחיתה. לאחר שנים תבע אדונם לשעבר שיחזרו לבעלותו, והמשפחה ניהלה מאבק עיקש וממושך על זכותה להישאר בחסות המנזר.
מן התעודות הרבות המעידות על הענקות אן על מכירות של צמיתים יהודים ניתן להסיק כי בעלות על יהודים נחשבה רצויה ומשתלמת. היהודי מילא תפקיד חיוני בסחרו עם תושבי הכפרים, והיה נתין כנוע וצייתן. כך בתלונה שמפנה נסיכה גרוזית, אנה אבאשידזה, למושל המחוז בשנת 1809, על כלתה שגזלה ממנה את "היהודי שלה". היא מציינת "אתם מודעים לשירותיו המעולים של היהודי שבלעדיו לא היה לי מישהו העוסק במסחר ובכספים''.
מעמדם המשפטי של היהודים היה כאמור זהה בכל למעמד הצמיתים האחרים. עם זאת, אין זה מן הנמנע שבין האדונים היו כאלו שהתעמרו ביהודים בגלל קנאות דתית, וכי היהודי התקשה יותר להגן על זכויותיו בגלל השתייכותו לקבוצת מיעוט. גם אם לא הופלו לרעה על-ידי החוק, ניתן להניח כי יהדותם הגבילה את סיכוייהם להתקדם בסולם החברתי. השיטה הפיאודלית בגרוזיה הותירה מידה לא מעטה של מוביליות חברתית, והמעבר מקבוצה לקבוצה בתוך מעמד הצמיתים היה שכיח. מי שזכה בחסדו של אדוניו בזכות נאמנותו או שירותיו המסורים, יכול היה לזכות במעמד של "תרחאני" שהעניק לו פריווילגיות ופטורים מחובות. מן התעודות ידוע לנו רק על מקרים בודדים שבהם זכו יהודים למעמד של "תרחאני", בעוד בין המכונים "יהודים לשעבר" ניתן למצוא רבים שהם "תרחאני" ו"לוחמים" כאחד. עדות לשיפור מצבו של יהודי בשל התנצרותו מצויה בתעודה מ-1746, היהודי דניאל אהרנאשווילי קיבל פטור מכל מס לאחר שהוטבל לנצרות.
באגדות עם המובאות על-ידי טשארני מסופר על יהודים שעלו לגדולה בחצר המלך, אך אין לכך אסמכתות במסמכים. המקורות אינם מבהירים גם אם נמצאו יהודים בקרב מעמד הסוחרים הגדולים, העוסקים בסחר בין-לאומי, התפוררותה המדינית של גרוזיה במאות ה-15 עד ה-19, והעדר היציבות נקרא לכד על-ידי אדוניו, חובה שהיהודים המירו, בדרך כלל, בתשלום מס. פרט למסים ששילם לאדוניו, היה על הצמית לשלם מיסי ממלכה ולהעלות מס לכנסייה.
מעמדם של הצמיתים היה פועל יוצא של סוג האדונים אליהם היו שייכים: צמיתי המלך, צמיתים השייכים לכנסיות או למנזרים, וצמיתים המשועבדים לנסיכים. בדרך כלל, נחשב עול הנסיכים כקשה ביותר. למן המאה ה-17, ככל שנחלש השלטון המרכזי ומצבם הכלכלי של הנסיכים הידרדר, גברה מגמת הניצול של הצמיתים והוכבד עול המסים. הנסיכים לא היססו להפריד בין בני משפחה ולעקור אנשים מבתיהם ומקהילתם כשהחליטו למסרם כתמורה לחובותיהם, כנדוניה או כמתנה. במקרים רבים היו יהודים קרבן לשוד ולחטיפה של אצילים-שודדים. התעודות משקפות מסכת קשה של מעשי אכזריות וסחיטה, שגרמה ליהודים להימלט מעריצות אדוניהם ולהעדיף את חסות המנזרים או המלוכה. עדויות על כך מצויות, למשל, בתעודות משפטיות מן השנים 1801-1798, העוסקות בבני משפחת מנשראשווילי, שהגיעו לסוראמי לאחר שנמלטו מאדונם הקודם והיו לצמיתים של מנזר סווטיצחובלי במצחיתה. לאחר שנים תבע אדונם לשעבר שיחזרו לבעלותו, והמשפחה ניהלה מאבק עיקש וממושך על זכותה להישאר בחסות המנזר.
מן התעודות הרבות המעידות על הענקות אן על מכירות של צמיתים יהודים ניתן להסיק כי בעלות על יהודים נחשבה רצויה ומשתלמת. היהודי מילא תפקיד חיוני בסחרו עם תושבי הכפרים, והיה נתין כנוע וצייתן. כך בתלונה שמפנה נסיכה גרוזית, אנה אבאשידזה, למושל המחוז בשנת 1809, על כלתה שגזלה ממנה את "היהודי שלה". היא מציינת "אתם מודעים לשירותיו המעולים של היהודי שבלעדיו לא היה לי מישהו העוסק במסחר ובכספים''.
מעמדם המשפטי של היהודים היה כאמור זהה בכל למעמד הצמיתים האחרים. עם זאת, אין זה מן הנמנע שבין האדונים היו כאלו שהתעמרו ביהודים בגלל קנאות דתית, וכי היהודי התקשה יותר להגן על זכויותיו בגלל השתייכותו לקבוצת מיעוט. גם אם לא הופלו לרעה על-ידי החוק, ניתן להניח כי יהדותם הגבילה את סיכוייהם להתקדם בסולם החברתי. השיטה הפיאודלית בגרוזיה הותירה מידה לא מעטה של מוביליות חברתית, והמעבר מקבוצה לקבוצה בתוך מעמד הצמיתים היה שכיח. מי שזכה בחסדו של אדוניו בזכות נאמנותו או שירותיו המסורים, יכול היה לזכות במעמד של "תרחאני" שהעניק לו פריווילגיות ופטורים מחובות. מן התעודות ידוע לנו רק על מקרים בודדים שבהם זכו יהודים למעמד של "תרחאני", בעוד בין המכונים "יהודים לשעבר" ניתן למצוא רבים שהם "תרחאני" ו"לוחמים" כאחד. עדות לשיפור מצבו של יהודי בשל התנצרותו מצויה בתעודה מ-1746, היהודי דניאל אהרנאשווילי קיבל פטור מכל מס לאחר שהוטבל לנצרות.
באגדות עם המובאות על-ידי טשארני מסופר על יהודים שעלו לגדולה בחצר המלך, אך אין לכך אסמכתות במסמכים. המקורות אינם מבהירים גם אם נמצאו יהודים בקרב מעמד הסוחרים הגדולים, העוסקים בסחר בין-לאומי, התפוררותה המדינית של גרוזיה במאות ה-15 עד ה-19, והעדר היציבות הפוליטית, פגעו קשות בכל שכבות האוכלוסייה. זו הידלדלה מאוד, ואזורים שלמים נעזבו, סאת הייסורים עברה גם על היהודים, והדי הימים הקשים הללו נשמרו בעדויות ששמע טשארני מפיהם, פלישות השבטים המוסלמיים ממזרח הקווקז או מאדז'אריה, ומסעות המלחמה של, צבאות פרס ותורכיה הכריחו, לא פעם, קהילות שלמות לנטוש את מושבן ולחפש להן מקומות ישוב חדשים. כך למשל, במאה ה-17 הגלו השלטונות הפרסיים לפרס כפריים, וידוע כי היהודים שהיו ביניהם יושבו בפרח-אבאד. בתקופה זו חלה נדידה גדולה של יהודים ממזרח גרוזיה וכארתלי) אל מערבה ואימרתי) בשל עול הכיבוש הפרסי ועריצות הנסיכים שהיתה כנראה רבה יותר במזרח.
במאות ה-18-15 היתה גרוזיה, כשאר חלקי הקווקז, מאגר בלתי נדלה לסחר עבדים. אלפים מתושבי גרוזיה, בעיקר נערים ונערות, היו נמכרים מדי שנה בשוקי העבדים באחאלציחה, טאבריז, טראביזון וקונסטנטינופול. יש מהם שנמכרו תמורת בצע כסף על-ידי אדוניהם, ויש שנחטפו כדי למלא את מכסת העבדים שנדרשה על-ידי שליטי פרס ותורכיה כחלק ממסי השעבוד. גם היהודים שילמו את חלקם במס נורא זה. עדויות שונות מוליכות להנחה כי מספרם של יהודי גרוזיה התמעט מאוד במהלך ימי הביניים, וזאת הרבה יותר מהירידה במספר האוכלוסין הכללי. הנחה זו נשענת על מסורות בעל-פה, המקובלות באזורים שונים בגרוזיה, לפיהן היה קיים בקרבם יישוב יהודי גדול, שלא נותר לו כל זכר." טשארני ונוסעים אירופים מן המאה ה-19 ראו באיזורים שונים של גרוזיה שרידי חורבות שתושבי המקום סיפרו עליהן כי היו בעבר מקום מושב של יהודים. רמז לקיומו של יישוב יהודי בעבר מצוי בכינויים "אורייתובאני" (שכונת היהודים) ו"נאוריאלי" (מקום שהיה שייך ליהודי) - כינוי למקומות כמו שכונה בכפר, בית, חלקת שדה, בית קברות או כנסייה. בכפרים לאחאמולי שבסוואנתי ותבור שליד לאילאשי, נמצאו גם בדורות האחרונים תושבים שטענו כי אבותיהם היו יהודים שהתנצרו לאחר מאבקים קשים עם שכניהם הנוצרים. הם שמרו סידורי תפילה, תפילין וטליתות כאוצר משפחתי.
בקרב הגרוזים מצוי שם המשפחה "אבראילידזה" שפירושו "בן יהודי" העשוי להצביע על כך שמוצאן של משפחות אלה במשפחות יהודיות שאולצו להמיר את דתן. מאמיסתוואלישווילי מציין את הכינויים "אוריהקופילי" ו"אוריהקופילישווילי", המופיעים בתעודות מן המאה ה-18, כהוכחה לשכיחות המרות דת של יהודים .
הדברים שלעיל עשויים לחזק את ההנחה כי הידלדלות היישוב היהודי ארעה, בין השאר, בשל מעבר יהודים רבים לנצרות, אך אין בהם כדי להבהיר את הנסיבות שהביאו לכך. האם היה זה תהליך של התבוללות וטמיעה מרצון, או שמא גרמו לו רדיפות ואינוס להמרת דתי הזכרנו לעיל מקורות הרומזים לכך שהמרת דת הביאה לשיפור במעמדו הכלכלי והחברתי של המתנצר. לא נמצאו עדויות להפעלת לחץ על יהודים כדי שימירו את דתם.
מקובלת הדעה לפיה לא היתה בגרוזיה שנאת יהודים כמו זו שרווחה בארצות אחרות, וכי בין היהודים לגרוזים שררו תמיד יחסי רעות ושכנות טובה. השקפה זו, שבאה לידי ביטוי בכתביהם של אנשי רוח גרוזיים בסוף המאה ה-19, התעצמה בתקופת השלטון הקומוניסטי, מתוך מגמה להאשים את השלטון הצארי בעלילות דם ובפרעות שארעו במאה ה-19. אהרון קריכלי, במאמרו על היהודים בתקופה הפיאודלית, תומך בדעה זו. לדבריו, העדרן של עדויות על הסתה כנסייתית נגד היהודים, רדיפות דתיות, גירושים או פרעות, מוכיח על יחסם הסובלני של בני העם הגרוזי כלפי היהודים. נתן אליהשווילי טוען, כי העם הגרוזי "היה מטבעו אוהב גר, והיה מקבל את כל הבא לארצו בסבר פנים יפות. לחובתם המוסרית חשבו להתייחס בכבוד ליהודים, בדעתם כי משפחת הבאגראטיונים, בית המלכות האהוב והמכובד כל כך על העם הגרוזי, היתה מזרע היהודים. כמו כן ידעו, שאלה האנשים הגדולים, האבות ואנשי השם הנזכרים בכתבי הקודש; אברהם יצחק ויעקב, משה, דוד, וכן ישו והשלוחים, כולם ממקור יהודה יצאו והדבר אשר שימש למקור שנאה לעמים אח(ים בארצות אחרות, היה בגרוזיה למקור ברכה ליהודים." לחיזוק דברון של אליהשווילי אפשר להזכיר כי בסמל המלכות של בית באגראטיוני מופיעים הקלע והנבל של דוד מלך ישראל, וכי משה, ובעיקר דוד, היו מאז ומתמיד דמויות נערצות במיוחד בגרוזיה. ייתכן שגם המסורות על עזרתם של היהודים בהפצת הנצרות בגרוזיה תרמו ליחס חיובי כלפיהם.
הדעה כי הגרוזים הצטיינו בסובלנות כלפי מיעוטים דתיים, בהשוואה לעמים אחרים, מקובלת גם על היסטוריונים מערביים כמו דויד לאנג, הטוען כי הנצרות נוסח גרוזיה,לא היתה מעולם קנאית או רודפת, והתייחסה בסובלנות למוסלמים וליהודים. אף אם אין לחלוק על הנאמר לעיל, יש להיזהר מן הנטייה לאידיאליזציה יתרה של התמונה, בתיאורים ובסיפורים המובאים בספרו של טשארני ניתן למצוא עדויות שאין להתעלם מהן לכך, שבקרב הגרוזים נמצאו גם שונאים ליהודים, גם אליהשווילי מסייג את קביעתו המצוטטת לעיל ואומר כי גם בגרוזיה, בהשפעת האמונה הנוצרית, "התחילו להביט על היהודים כעל מעני אלוהי הנוצרים וגם האגדות והדיבות על דבר שימוש דם הנוצרים מצאו קן בליבותיהם .

בשלטון רוסיה הצארית

לסיפוח גרוזיה לקיסרות הרוסית ב-1801, היו השפעות ארוכות טווח על חייהם של יהודי גרוזיה. אלה באו לידי ביטוי בשינויים במעמדם הכלכלי והחברתי ובהתפתחויות פנימיות בקרב הקהילה. השינויים היו איטיים מאוד, ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 הורגשו רק במעט. השיפור ההדרגתי שחל במצב הביטחון הקל על הרוכלים שסבבו בדרכים, אך מצב הצמיתים לא השתנה. הפקידות הרוסית לא נטתה להתערב בענייני הנסיכים והם המשיכו לעשות בצמיתיהם ככל העולה על רוחם. כאשר פנו יהודים לעזרת השלטונות כדי שיגנו עליהם מפני עריצות אדוניהם, פסקו אלו לטובת היהודים רק לעתים רחוקות. היהודים, כשאר תושבי גרוזיה, נאלצו להתמודד באטימות לבה של הבירוקרטיה הרוסית, ולעתים הוצבו בפניהם קשיים חדשים כמו הגבלות על חופש המסחר.
החלת הצו לשחרור הצמיתים בגרוזיה ב-1864, לא הביאה עמה הקלה מיידית. הנסיכים לא מיהרו לשחרר את היהודים מהתחייבויותיהם, ולאחר שחרורם, נותרו רבים מהם מרוששים וחסרי אמצעי מחיה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 עברה גרוזיה התפתחות כלכלית ניכרת, שנתנה את אותותיה גם במצב היהודים: סלילת דרכים ומסילות ברזל, פיתוח הנמלים בים השחור ויוזמות לפיתוח החקלאות והתעשייה הביאו עמם תנופת מסחר. בקרב היהודים צמח מעמד של סוחרים בינוניים וגדולים, שעסקו בסחר בין חלקי הארץ השונים וחדרו גם לסחר הבין-לאומי, שהיה נתון ברובו בידי הארמנים. התפתחויות אלו הביאו לתנודות דמוגרפיות: קהילות שלמות עקרו ממקומן בכפרים ועברו לערים. קהילות חדשות נוסדו בערים סוחומי, פותי ובאתומי שלחוף הים השחור. בטביליסי, שבה היו בתחילת המאה רק יהודים מעטים, הלך מספרם וגדל. הקהילה היהודית שבאחאלציחה, שמעמדה כמרכז לסחר עם תורכיה נפגע, נידלדלה והלכה לקראת סוף המאה, ויושביה היגרו למרכזי מסחר שונים בקווקז, בעיקר לטביליסי. לעומתה, גדלה הקהילה בכותאיסי במספר אנשיה ובעושרה. עם יהודי כותאיסי נמנו כמה מסוחריה הגדולים של הארץ, שהנודע בהם היה אהרון אליגולאשווילי.
היהודים שהתייחסו תחילה בחיוב לשילטון החדש, גילו עד מהרה את צידו האפל; נטיותיו האנטישמיות. רוח שנאת ישראל, שהובאה לגרוזיה על-ידי הפקידות הצארית והכנסייה הפרובוסלבית שניסתה לדחוק את רגלי הכנסייה המקומית, מצאה הד בקרב חוגים מסוימים באוכלוסייה המקומית, ועודדה גילויים של קנאות חשוכה. אלו באו לידי ביטוי בעלילות דם, תופעה שעל קיומה בגרוזיה אין עדויות מתקופות קודמות, אם כי ייתכן שאינה חדשה. כמה מהן לא התפרסמו מעבר לאיזור הכפרי שבו התרחשו, אך שתיים מהן עוררן הדים נרחבים בגרוזיה ומחוצה לה. בעקבות עלילת דם שנתרחשה בסוראמי ביוני 1850, פנו יהודי המקום בבקשות עזרה אל הקהילה היהודית בקושטא. משה מונטיפיורי, שהעניין הובא לידיעתו, פנה אל הנסיך מיכאל וורנצוב, המושל הכללי לקווקז שישב בטביליסי, וביקש את התערבותו. וורנצוב, שנודע כמושל נאור אשר תרם רבות להתפתחותה של גרוזיה, הסתפק בדברי התחמקות והשתדל לטהר את רשויות המשפט הרוסי מאשמה של עיוות דין. עלילת הדם השנייה ארעה בסאצ'חרה באפריל 1878. תשעה רוכלים יהודים, שנאשמו ברצח ילדה נוצרית ושימוש בדמה לאפיית המצות, הועמדו למשפט בבית הדין המחוזי בכותאיסי. דבר העלילה זכה לפרסום רב בעיתונות היהודית ברוסיה, ועורר רגשי זעם ותסכול שהביאו להתגייסותם של אישים יהודים, ובראשם הברון גינזבורג בסט. פטרבורג לפעולה בעניין. שני עורכי-דין נודעים, היהודי קרופניק והרוסי אלכסנדרוב, שנקראו ללמד סניגוריה על הנאשמים, הצליחו להפריך את האשמות התביעה ולהביא לזיכוים. פרשה זו, שהיתה אות מבשר רע להתעצמות המדיניות האנטישמית המכוונת של השלטונות כלפי היהודים ברוסיה, עוררה עניין רב בעולם היהודי, וגילתה ליהודים רבים לראשונה את דבר קיומם של היהודים הגרוזים. בגרוזיה עוררו עלילות הדם גל של דברי הסתה ופרעות כנגד היהודים. על אף הרושם הקשה שהותירו אירועים אלה, לא נפגמו יחסי הידידות והשכנות הטובה ששררו בדרך כלל בין גרוזים ליהודים. דוגמה בולטת ליחסים אלה מהווה יעקב ספיאשווילי (1919-1867) מהכפר לאילאשי שבצפון גרוזיה, שיזם ומימן מפעלי ציבור שונים בכפר, וזכה להערצה ולהכרת תודה.
תוצאה אחרת של הסיפוח הרוסי היתה היווצרות הקשרים עם היהדות הרוסית. צו משנת 1804, שהכריז על הקווקז כעל חלק מתחום המושב, פתח את הדרך להתיישבות יהודים מרוסיה בגרוזיה. היהודים נמשכו לקווקז בשל האפשרויות הכלכליות הגלומות בו ובשל אקלימו הנוח. יחסו של השלטון להתיישבותם של יהודים אשכנזים בקווקז היה דו-משמעי; מחד, היה מעוניין בתרומתם של המהגרים היהודים, שרבים מהם היו בעלי מלאכה מיומנים. מאידך, הונע על-ידי נטייתו המסורתית להגביל את תחומי ההתיישבות היהודית, והושפע מגורמים מקומיים שחששו מהתחרות. בדרך כלל באו ההוראות המגבילות ממשרד הפנים בסט. פטרבורג, בעוד רשויות השלטון בגרוזיה השתדלו לצמצמן או לבטלן. ב-1827, הוציא משרד הפנים צו גירוש, שכלל לא רק את היהודים הזרים, אלא גם את היהודים המקומיים.
התערבותם המהירה של השלטונות במקום מנעה את גירושם. למר;ת הצו חזרו יהודים מרוסיה לגרוזיה טיפין טיפין, מצוידים ברשיונות ישיבה זמניים שהוצאו רק לבעלי מלאכה מומחים ונדרשים, או לחיילים לשעבר בצבא ניקולאי, שקיבלו היתר מגורים מחוץ לתחום המושב. צווי גירוש נוספים הוצאו בשנים 1815 ו-1847, ובמחצית המאה נמנו עם היהודים האשכנזים בטביליסי רק כמה עשרות משפחות. ב-1852 חזרו השלטונות והתירו התיישבות יהודים רוסיים בגרוזיה, אם כי תוך הגבלות רבות, ומאז חל גידול מתמיד במספרם. יהודים רבים הגיעו למקום ללא אישורים מתאימים וחיו בחשש מתמיד מפני גירוש.
כך, ב-1890 ישבו בבאתומי כמאה משפחות יהודיות של העדה האשכנזית, אך רק ל-47 מתוכן היתה זכות ישיבה. רובם עסקו במלאכה, אך היו גם שעסקו בסחר הבין-לאומי של הנפט, שהגיע בצינור מבאקו שעל הים הכספי. בדרך כלל, ידעו השלטונות על המשפחות היושבות בעיר ללא רשיון, אך העדיפו להתעלם מכך כל עוד לא התעוררו מצבים של אי-שקט על רקע של משבר כלכלי או מתיחות בינעדתית. כזה היה המצב גם בערים הגדולות האחרות. בין היהודים האשכנזים בלטו בעלי-מקצוע בתחומים שאפיינו את חדירת התרבות הרוסית-אירופית לגרוזיה, כגון; רוקחים, רופאים, חייטים, צורפים, שענים וכובענים, וכן ספקים צבאיים.
עד שלהי המאה ה-19 כמעט לא נתקיימו קשרים בין היהודים המקומיים ובין האשכנזים. אלה לא הכירו את שפתם של אלה וחומה של זרות הפרידה ביניהם. האשכנזים זלזלו ביהודים הגרוזים וראו בהם אנשים נחשלים ושקועים בבערות, ואילו היהודים הגרוזים הסתייגו מן האשכנזים, שהיו בעיניהם אפיקורסים ופורקי עול מצוות. ואכן, בין המהגרים רק מעטים היו למדנים ובני תורה, ורבים מהם התרחקו מאורח חיים יהודי. עם הזמן הוקמו בתי כנסת בערים שבהן היה יישוב אשכנזי גדול ונפתחו גם תלמודי תורה. מבין הבאים רק יחידים היו רבנים, מלמדים ושוחטים, שיצאו לשמש בקודש בקרב קהילות היהודים הגרוזים.

תמורות בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20

במחצית השנייה של המאה ה-19 עדיין לא נעורה יהדות גרוזיה מקיפאונה. טשארני, שסייר בה בשנות השישים והשבעים של המאה, מקונן מרה לא רק על שאין בה דריסת רגל לרעיונות ההשכלה ולחידושי הזמן, אלא גם על בערותם של חכמיה ואוזלת ידיהם של פרנסיה. רק בשלהי המאה החלו רוחות של שינוי להבקיע סדקים באורחות החיים המסורתיים של יהודי גרוזיה. בקרב מעמד הסוחרים המבוססים, בעיקר בכותאיסי, גברה הנטייה להשתלב בחברה ולרכוש השכלה. מספר התלמידים היהודים בבתי הספר התיכוניים הלך וגדל, והיו אף שיצאו ללמוד באוניברסיטאות באודסה ובמקומות אחרים ברוסיה ואף מחוצה לה. אחדים מבין צעירים אלו התקרבו לחוגי התנועה הלאומית הגרוזית, אך רק בודדים הצטרפו לתנועה המהפכנית. אחד מהם, איצקה ריז'ינאשווילי, סטודנט יליד כותאיסי, נרצח על-ידי המשטרה הצארית ב-1906. הוא נמנה אחר כך עם גיבורי המהפכה הקומוניסטית בגרוזיה. עם זאת, תופעות של התרחקות מן היהדות והתבוללות היו נדירות. שינוי משמעותי יותר חל בתחום החינוך היהודי, שהצטמצם עד אז ב"חדרים" שבהם לימדו חכמים בשיטות המסורתיות. מחוללו של שינוי זה היה הרב אברהם הלוי חוולס, מתלמידיו של ר' אלחנן ספקטור מקובנה, שהגיע לצחינוואלי בשנות התשעים של המאה ה-19 כמשולח מטעם ישיבת הרב. לבקשתם של יהודי המקום קיבל עליו את הרבנות והחל לקבץ סביבו תלמידים. בשנת 1906, הקים במקום תלמוד תורה, שעם הזמן למדו בו כ-400 תלמידים מצחינוואלי ומסביבותיה, ולימדו בו כעשרה מלמדים שהובאו מישיבות שברוסיה. הרב חוולס היה איש "חובבי ציון" שרוח ההשכלה לא היתה זרה לו. בהיותו מאוהביה הנלהבים של הלשון העברית, ומאחר שלא ידע את שפת המקום, היתה לו העברית שפת הוראה ושיחה עם תלמידיו, וגם את דרשותיו בבית הכנסת נשא בעברית. הלימודים בבית הספר היו ברוח לאומית-ציונית ותשומת לב מיוחדת הוקדשה ללימודי התנ"ך. בספרייתו של חוולס יכלו תלמידיו הנבחרים למצוא את ספרות חכמת ישראל, ובאמצעותו התוודעו אל הספרות העברית החדשה.
הרב חוולס עורר מהפכה של ממש בחברה היהודית השמרנית כאשר פתח בבית ספרו כיתות ללימוד מלאכה, במטרה "ללמד לתלמידים שאינם מוכשרים להיות תורתם אומנותם אומנות נקיה ויפה, כדי להתפרנס בה להצילם מן המרכולת הפעוטה," ועוד יותר כאשר הביא מורה שילמד את הבנות עברית. לפי הערכתו של קריכלי, לאחר שנים מספר לפעולתו של חוולס בצחינוואלי, ידעו כמחצית מיהודי המקום לדבר עברית.נ' על אף ההערצה שרכשו היהודים לחוולס, קמו לו מתנגדים שחששו מחידושיו, ולא אחת עמד מפעלו בסכנת סגירה בגלל מחסור באמצעים. חוולס עודד את תלמידיו המוכשרים לצאת ללמוד בישיבות בריסק ווילנה, ומהם יצאו מורים ומחנכים ומנהיגי התנועה הציונית הגרוזית כמו דוד באאזוב, נתן אליהשווילי, מאיר מגלאשווילי ואחרים, דוד באאזוב, שהיה מתלמידיו הראשונים של חוולס ומראשוני הנוהים לציונות בקרב יהודי גרוזיה, נתמנה לרב-מטעם באוני לאחר שלמד בישיבות בערים סלוצק, קובנה ווילנה, בתלמוד תורה שייסד במקום ב-1905, למדו בנוסף ללימודי גמרא ופוסקים, עברית ותנ"ך, גם דקדוק והיסטוריה, וכן רוסית וגרוזית. מגמת ההשכלה הבולטת שבתלמוד תורה זה, ופעילותו הציונית הנלהבת של באאזוב, עוררו חמת רבים והרחיקו מעליו את עשירי כותאיסי, שבתחילה תמכו בו בתרומות. פניותיו הנואשות של באאזוב למנהיג הציוני מנחם אוסישקין בבקשה לעזרה כספית, שתאפשר את המשך קיום המוסד לא זכו למענה, ובית הספר נסגר ב-1917. בחוגים השמרניים, שהתנגדו לרוחות הציונות וההשכלה, גברה אז המודעות לצורך להעלות את קרן התורה ובדרך זו לבצר את האמונה כך שתעמוד נגד כל שינוי וחידוש. מנהיגם היה חכם ראובן אלואשווילי מכותאיסי, שניהל מלחמת חורמה נגד הציונים והמתבוללים כאחד. אלואשווילי, שהיה נערץ על יהודי כותאיסי, קיבל בברכה את הרב שמואל לויטין, שלוחו של האדמו"ר מלובביץ', שהגיע לכותאיסי ב-1916 על מנת לייסד בה ישיבה "אשר תוכנה יהי' להאיר אור התורה כי ישנם שם אנשים יראי אלקים, אבל פשוטים ביותר, ותורה אינם יודעים כלל. תלמודי תורה נוספים נוסדו בקהילות אחרות ברחבי גרוזיה - בקולאשי, בסוג'ונה ובסאצ'חרה. בין מייסדיהם והמלמדים בהם היו גם בני הקהילה הגורג'ית בירושלים ובוגרי ישיבותיה: חכם סימון ריז'ינאשווילי, שחיבר את הספר הראשון ללימוד עברית לדוברי גרוזית, והרב חיים אליהשווילי שייסד ב-1908 תלמוד תורה בסאצ'חרה. ככל הנראה היו מבין יהודי גרוזיה, בעיקר בטביליסי, ששלחו את ילדיהם לתלמודי התורה שהוקמו על-ידי האשכנזים. אולם, בדרך כלל למדו בני שתי העדות בנפרד. התחום הראשון שבו החל שיתוף פעולה ממשי בין יהודים גרוזים ואשכנזים, ובו היתה השפעתה של הקהילה האשכנזית על יהודי גרוזיה משמעותית ביותר, היה הפעילות הציונית. האגודה הציונית הראשונה בגרוזיה נוסדה בשנת 1897 בטביליסי על-ידי מיכאל שטרייכר. בתוך זמן קצר נוסדו בעיר זו ובערים אחרות אגודות נוספות שהחברים בהן היו בעיקר משכילים אשכנזים. ההנהגה היתה מודעת לצורך לעשות נפשות לרעיון הציוני בקרב היהודים הגרוזים, אך הפעולה היתה דלה והצטרפותם לתנועה היתה איטית והססנית. הסיבה לכך לא היתה העדר זיקה לארץ-ישראל: זו היתה מאז ומתמיד אבן פינה באמונתם, וגברה עוד יותר במחצית השנייה של המאה ה-19 לכשנתרבו ביקורי שד"רים בגרוזיה ומאות משפחות עלו לארץ-ישראל. אולם, קשרים אלו היו המשך טבעי לאורח החיים המסורתי, ואילו הפעילות הציונית עודדה קבלת מושגים ומנהגים חדשים ושבירת מסגרות קיימות ולכן התקבלה בהסתייגות.ז' האגודות הציוניות עסקו בעיקר בפעולות הסברה ובהפצת השקל הציוני ומניות הבנק הלאומי. הן היו שקועות במאבקי כוח ובהתפלגויות, וסבלו מהתנכלות השלטונות שחששו מכל התארגנות פוליטית. הפעולה הציונית היתה בלתי ליגלית, והצלחתו של שטרייכר להשיג היתר לקיו~ אסיפות ציוניות הפכה את טביליסי למרכז הפעולה הציונית בקווקז.
אבן דרך חשובה בדרכה של הציונות בגרוזיה היתה הוועידה הראשונה של ציוני הקווקז, שנתקיימה בטביליסי ב-20 באוגוסט 1901 בהשתתפותו של מנחם אוסישקין, "המורשה" לגליל הקווקז מטעם הוועד הפועל הציוני. בוועידה השתתף גם דוד באאזוב, אז צעיר נלהב בן שמונה-עשרה, ואוסישקין, שהתרשם מאישיותו, עודדו לפעול להפצת הרעיון הציוני בקרב היהודים הגרוזים. לאחר ששב באאזוב מלימודיו בסלוצק, חילק את זמנו בין התלמוד תורה שהקים באוני ובין פעילותו הציונית. הוא השתתף בקונגרס הציוני השמיני (1907), ונשא בו נאום בעברית שזכה לתגובות נלהבות, ובשנת 1908 ביקר בארץ-ישראל. הוא הירבה להופיע בבתי הכנסת במקומות שונים, ודרשותיו ונאומיו הציתו לבבות בעיקר בקרב בני הנוער. גם בין ה"גבירים" של כותאיסי, ובראשם אהרון אליגולאשווילי, התקבלה בשורת הציונות באהדה, תוך הבעת נכונות לסייע בתרומה ובתמיכה.
עוד בטרם הספיקה התודעה הציונית לחדור לחוגים רחבים, כבר עמדה במרכזו של פולמוס ציבורי חריף. המתנגדים הראשונים לציונות היו החוגים השמרניים, וחכם ראובן אלואשווילי מכותאיסי בראשם. הם נתמכו על-ידי גורמים רבניים אנטי-ציוניים ברוסיה, ובייחוד על-ידי חסידות חב"ד שמרכזה עבר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה לעיר רוסטוב שעל נהר דון. בהתנגדות לציונות שיתפו פעולה רבנים אשכנזים וחכמים גרוזים, שלא בחלו באמצעים כדי להבאיש את ריחם של באאזוב ושל פעילי התנועה. הם פינו אותם "מיסיונרים ומנצרים, אפיקורסים ומשומדים", ופנו אל החכם באשי בירושלים בדרישה שיטיל חרם על באאזוב. הדברים הגיעו עד להלשנה לשלטונות, שגילו חשדנות הולכת וגוברת כלפי הפעילות הציונית, ולאחר דיכוי מהפכת 1905 נקטו יד קשה במיוחד כלפי היהודים הרוסים. מדיניות הממשלה הביאה את החכמים להתבדלות מחודשת מן האשכנזים, והם פנו למושל בטענה "שהם גרוזינים אמיתיים, שפתם גרוזינית, מולדתם גרוזיא, מנהגם, טבעם והלוך נפשם גרוזינית. אין להם שום יחוסים והתקשרות עם יהודי רוסיא. והם שקטים וגם נאמנים ומסורים למלכות ולא כאנשי רוסיא. טענה זו איחדה את החרדים עם ה"מתבוללים", סטודנטים שטענו כי היהודים אינם נבדלים משכניהם אלא בדת, הוויכוח פרץ מתחום הקהילה היהודית אל העיתונות הגרוזית, שהצדדים היריבים פרסמו מעל דפיה דברי פולמוס חריפים.
פעולותיה של התנועה הציונית והוויכוח הפומבי הגבירו את ההתעניינות שגילה הציבור הגרוזי המשכיל בנושאים יהודיים, סופרים ואנשי רוח גרוזים מן התנועה הלאומית ביטאו כבר בשנות השמונים של המאה ה-19, מעל דפי העיתונות וביצירות ספרותיות, יחס אוהד לעם היהודי ולשאיפותיו הלאומיות, האהדה ליהודים נבעה מכמה גורמים: הערצה ליהודים על תרומתם לתרבות האנושית; תחושת הזדהות עם גורלו של העם היהודי, שבדומה לעם הגרוזי איבד את עצמאותו ועל אף פורענויות ורדיפות לא ויתר על ייחודו הלאומי והתרבותי; הכרה בשותפות הגורל בין יהודי גרוזיה והעם הגרוזי במשך הדורות; התנגדות לאנטישמיות בכלל, בהיותה תופעה חברתית פסולה, והתנגדות לאנטישמיות הרוסית בפרט כתופעה המאפיינת את שלטון הדיכוי הצארי. בקרב סופרים ופובליציסטים מהתנועה הנארודניקית, שנאבקו למען זכויות האיכרים, היו שהציגו את הסוחר היהודי באור שלילי, כמי שמשתף פעולה עם מנצליו ומשעבדיו של העם הפשוט, אך גם במקרים אלו הודגשה השתייכותו המעמדית של היהודי ולא השתייכותו הלאומית. אחרים הדגישו את הנסיבות ההיסטוריות שהביאו להתרחקותם של היהודים מפרנסות יצרניות. הרעיון הציוני התקבל על ידי אנשי הרוח הגרוזים בהבנה ואף בהתלהבות, אם כי היו גם אחרים שראוהו כמשגה היסטורי הפוגע בהשתלבות היהודים בעם הגרוזי, שהם חלק בלתי נפרד ממנו. מחילוקי הדעות בשאלות אלו, שבאו לידי ביטוי בעיתונות התקופה, נעדרה האנטישמיות הארסית שאפיינה את הוויכוח בשאלה היהודית בתקופה זו באירופה וברוסיה. רשימת הסופרים והפובליציסטים שעסקו בנושא היהודי היא ארוכה, וביניהם בולטים כמה מגדולי הסופרים של התקופה: מנהיג התנועה הלאומית הסופר איליה צ'אווצ'אוואדזה, פרסם עוד ב-1881 מאמר על מצב היהודים בעולם, ובו ניסה באמצעות ניתוח היסטורי להסביר את מצוקתם ואת הרקע לאנטישמיות.
צ'אוו'צ'אוואדזה, וכן המשורר הדגול אקאקי טצרתלי, תרגמו שירים של לורד ביירון ולרמונטוב בנושאים יהודיים, ואף כתבו בעצמם שירים המבטאים אהדה לסבלות היהודים. עלה על כולם המשורר המהפכן הרודיון אוודושווילי; שיריו " שמע עם ישראל" ו"קינת היהודים" ביטאו רוח ציונית נלהבת. לאחר עלילת הדם בסאצ'חרה והמהומות שאירעו בשנת 1895 בכותאיסי בין נוצרים ויהודים, יצאו סרגיי מסחי ואנטון פורצלאדזה בתקיפות להגנת היהודים, תוך הבעת גינוי חריפה לתופעת הקנאות הדתית והלאומית כמנוגדת לתרבות ולמסורת הגרוזית.
הגישה האוהדת ליהודים שרווחה בחוגי האינטליגנציה מצאה את ביטויה גם בתחום הפוליטי, כאשר הצירים הגרוזים ב"דומה" הרוסית הגנו לא אחת על עניני היהודים בלהט רב. רוח זו פיעמה בסטודנטים גרוזים, שבהיותם עדים לפרעות שפרצו ביהודי אודסה ב-1905, עמדו לצידם והגנו עליהם בגופם. אחד מהם אף שילם על כך בחייו. גילויים אלו של אהדה חיזקו את תחושת השייכות וההזדהות של היהודים עם בני העם הגרוזי ועם מאבקו לעצמאות.

תקופת הרפובליקה הגרוזית

הכרזת העצמאות של הרפובליקה הגרוזית ב-26 במאי 1918 עוררה בלב היהודים תקוות גדולות. השלטון הצארי היה מתועב בעיני יהודים וגרוזים כאחד, במיוחד לאחר מעשי הדיכוי האכזריים שבאו בעקבות מהפכת 1905, בעוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (המנשיביקית) שתפסה את השלטון, גילתה בדרך כלל אהדה ליהודים. תקופת מלחמת העולם הראשונה, והמחסור החמור במזון שממנו סבלה גרוזיה בשנת 1917, הביאו להרעה במצבן הכלכלי של השכבות הנמוכות. יהודים נפגעו גם מהתפרצויות אלימות ומן המהומות שאירעו בשל האנרכיה שהשתררה באזורים שונים. לעומת זאת, התחזק מעמד הסוחרים העשירים שהפיקו רווחים נאים בתקופת המלחמה ונהנו מהסרת ההגבלות על המסחר לאחר הכרזת העצמאות. הציבור היהודי, שמרביתו היה עד אז סגור בד' אמותיו, עבר טלטלה עזה. התרת ההתארגנות הפוליטית וחופש הדיבור והפרסום, הגבירו את מעורבות היהודי~ בהתרחשויות, וחידדו את הוויכוח בין הציונים ויריביהם. התנועה הציונית היתה הנשכרת הראשונה מן המצב החדש, והיא העמיקה והרחיבה את פעולותיה.
השמועות על הצהרת בלפור וכיבוש ארץ-ישראל בידי האנגלים עוררו בקרב היהודים התלהבות רבה וחיזקו את הרצון לעלות לארץ-ישראל. השפעה חשובה היתה גם לנוכחותם של ציונים רבים בקרב אלפי החיילים היהודים, שגויסו לצבא הצאר והוצבו בתקופת המלחמה בקווקז. קריאתו של יוסף טרומפלדור להקמת גדודים עבריים הביאה להקמת "ברית החיילים היהודים", שאף בחרה ב"מפקדה לצבא היהודי שבדרך", ועשתה תוכניות לשלוח לחזית ארץ-ישראל גדודי פרשים על נשקם ותחמושתם. גורם חשוב אחר היו קבוצות החלוצים שחנו בגרוזיה בדרכם לארץ-ישראל, ופליטי מלחמת העולם ומלחמת האזרחים שהציפו את הארץ, וביניהם פעילים ציונים רבים, ברחבי גרוזיה ובאזרבידג'אן צצו מועדונים ואגודות ציוניות, ביניהם היו "צעירי ציון", "קדימה", "בר-כוכבא", "החבר" וארגון הנשים "עבריה", הארגונים פעלו בעיקר בקרב הציבור האשכנזי, אך היו גם מבני הקהילה הגרוזית שהשתלבו בתוכם, הם ארגנו פעולות תרבות, קונצרטים, הרצאות, קבוצות לימוד וארועי ספורט, והקימו מוסדות חינוך עבריים. כמו כן עסקו בהתרמה לעזרת הפליטים היהודים, ולמוסדות ההתיישבות בארץ-ישראל, והוציאו לאור בטאונים ציוניים בשפה הרוסית.
באוגוסט1917, נערכה בבאקו ועידה של ציוני הקווקז, שבה השתתף דוד באאזוב כנציג היהודים הגרוזים. בעקבות נאומו יצאה הוועידה בקריאה לחברת "תרבות" לכלול גם את גרוזיה בתחום פעילותה ולייסד בה מוסדות השכלה ותרבות. חודשים מספר אחר כך, השיגה התנועה הציונית שני הישגים חשובים בפעילותה בקרב היהודים הגרוזים; בטביליסי נוסד בית ספר עברי-ציוני שנתמך על-ידי חוגים נרחבים בקהילה ובראשו עמד נתן אליהשווילי, ציוני צעיר, מבריק ומשכיל, מתלמידיו של הרב חוולס. בית הספר הפך מרכז לחינוך ציוני "ובתוך זמן קצר נשמע צלצול השפה העברית בפי הילדים בבית הספר וברחוב ושרו שירים עברים לאומיים. בכותאיסי נוסד ביטאון ציוני ראשון בשפה הגרוזית; "חמא אבראליסה" (קול יהודי) בעריכתו של שלמה ציציאשווילי. בין הכותבים היו דוד באאזוב ובנו הרצל, נתן אליהשווילי, בן-ציון אליגולאשווילי, ועוד. העיתון הופיע במשך כשמונה חודשים כדו-שבועון וזכה לקהל קוראים נרחב. פורסמו בו מאמרים בנושאים אקטואליים, והוא התרכז בתאור מצב היהודים בגרוזיה ובהפצת הרעיון הציוני. ליד המערכת התקיימה ספרייה בנושאי יהדות וציונות.
לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת של הרפובליקה, שנועדו לפברואר 1919, גבר המתח ברחוב היהודי. הוועדה האחראית להכנת הבחירות הקציבה ליהודים שלושה מקומות באסיפה; שניים לנציגי היהודים הגרוזים ואחד לנציג היהודים הרוסים. מעוזם של מתנגדי הציונות היה בכותאיסי. בראשם עמדו הסטודנטים יוסף ומיכאל חננאשווילי שטענו, כי היהודים הם "גרוזים בני דת משה". הם התנגדו להתארגנות יהודית נפרדת על בסיס לאומי-תרבותי. טענתם נתמכה על-ידי מספר אישים מן האינטליגנציה הגרוזית, שגרסו כי היהודים הגרוזים הם מצאצאי הגרוזים הקדומים שקיבלו את הדת היהודית. עמדתם מצאה הד בקרב ראשי המפלגה המנשביקית. עם קבוצה זו נמנו בעיקר יהודים אמידים, שסברו כי עדיף ליהודי גרוזיה לקשור את גורלם עם התנועה הלאומית הגרוזית. החרדים, שהונהגו על-ידי חכם ראובן אלואשווילי, התחברו עם תנועת "אגודת ישראל" ועם תנועת חב"ד, שהגבירה את אחיזתה בגרוזיה. הפעילות הציונית התרכזה בעיקר בטביליסי, שם עמדו הציונים בראש "הוועד הלאומי ליהודי טביליסי". בוועד השתתפו אשכנזים וגרוזים מכל הזרמים והסיעות. לקראת הבחירות הכריז הוועד על עצמו כעל "ועד לאומי ליהודי גרוזיה", והזמין את כל הקהילות והזרמים להשתתף בו ולבחור מבין חבריו את נציגי היהודים לאסיפה. מתנגדי הציונות מכותאיסי דחו את ההזמנה ובחרו את נציגיהם בנפרד: חכם משה דבראשווילי, שהיה תלמידו של הרב חוולס בצחינוואלי והשלים את לימודיו בישיבת ראדין, נבחר מטעם "אגודת ישראל", ויוסף אליגולאשווילי, סוחר וכלכלן בנו של אהרון אליגולאשווילי, שהיה חבר במפלגה המנשביקית מנעוריו. הציונים נחלו אכזבה מרה כאשר ועדת הבחירות לאסיפה העדיפה את נציגי כותאיסי, שהצטרפו לרשימה המנשביקית, ופסלה את הנציגים הציונים שנבחרו על-ידי הוועד הלאומי היהודי. כנציג היהודים האשכנזים נבחר אליהו גולדמן, סוציאליסט שהגיע לגרוזיה כחייל. המפלגה המנשביקית זכתה ב-109 מתוך 130 המושבים שבאסיפה, ועל הצהרת העצמאות של הרפובליקה מתנוססות חתימותיהם של דבראשווילי ואליגולאשווילי בין חתימות שאר צירי האסיפה. בעוד דבראשווילי ראה את עיקר תפקידו בהגנה על זכויות היהודים ובהבטחת ההגמוניה של האורתודוכסיה ברחוב היהודי, בלט יוסף אליגולאשווילי בפעילותו בתחומים הכלכליים. אליגולאשווילי, שהיה בוגר המכון למסחר במוסקבה ובעל קשרים וניסיון בעולם העסקים, נשלח כנציג מסחרי של הרפובליקה לאירופה ולאחר מכן מונה לסגן השר לכספים, מסחר ותעשייה. מנהיגי התנועה הציונית, שנפגעו קשות מדחייתם וראו בה בגידה בעקרונות החרות של הרפובליקה והתנכלות מכוונת לשאיפותיהם הלאומיות, היפנו את עיקר מאמציהם לקידום העלייה לארץ-ישראל.
כיבושה של גרוזיה על-ידי הצבא האדום ב-1921 הנחית מהלומה כבדה על תקוות הציונים ומתנגדיהם כאחד, והעמיד את יהודי גרוזיה בפני סכנות שכמותן לא ידעו מעולם: חיסול המסחר, שהשמיט את הבסיס הכלכלי לקיומם, ופגיעה שיטתית ומכוונת בדתם ובמסורת אבותיהם.




facebook

50, Dizengof str., Tel-Aviv 64332 Israel, Tel. 972-3-6204557 Fax. 972-3-6204573 Email: wcgjmail@gmail.com
Copyright © 2003 - 2018 GeorgianJews.org PART:3